בצווי ארנונה של המועצות האזוריות, בתחומן מצויים המושבים, מופיע חיוב בגין "קרקע תפוסה". על בסיס רכיב זה מחייבות המועצות את המושבים וחברי מושבים בתשלומי ארנונה גבוהים, כאשר לא פעם פונים לקוחות למשרדי בשאלה לגביו חוקיותם של חיובים אלו, ומשמעות המונח קרקע תפוסה. פסק דין שניתן לאחרונה (10.10.19)* בבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, אשר דן בערעור על החלטת ועדת ערר לאשר את חיוב הארנונה, עוסק בסוגיה זו ועל כן בחרתי לסקור אותו בפניכם.
ראשית אסביר כי המושג "קרקע תפוסה" מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש), אליו מפנים צווי הארנונה, כך: "כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין".
המערערת באותו עניין היתה חברה בעלת מפעל בתחום החקלאות. המפעל כולל מבנים וסככות וכן שטחים שונים. המחלוקת שנתגלעה בין המערערת למועצה המקומית נגעה בשטח הנכס בו חוייבה המערערת בארנונה.
טענה המערערת היתה כי חלק מהשטח המחוייב הינו שטח חקלאי שלא נעשה בו כל שימוש, בבחינת עזובה מלאה עשבייה (להלן: "שטח א'"). לגבי שטח זה נטען עוד כי מאחר ומדובר בשטח חקלאי המצוי בלב ליבם של שטחים לתעשייה ומלאכה, ולא נעשה בו שימוש, הרי שבפנינו קרקע חקלאית אשר על פי סעיף 269 לפקודת העיריות אינה חייבת במס, שכן אין היא מהווה קרקע תפוסה.
עוד טענה המערערת כי חלק נוסף הינו מדרון שאינו ניתן לשימוש מפאת הטופוגרפיה ולא נעשה בו כל שימוש (להלן: "חלק ב'"), ועל כן גם לגבי שטח זה יש להעניק לה פטור מתשלום ארנונה.
בראשית פסק דינו קובע בית המשפט כי, בהתאם לפסיקה, לצורך חיוב בארנונה אין כל חשיבות לייעודה התכנוני של הקרקע, אלא לעניין השימוש בפועל. משמעות הדבר כי קיימת מחד אפשרות שקרקע מסויימת שייעודה התכנוני הינו חקלאי תיחשב לצורך חיובה בארנונה כאדמה לא חקלאית, ומאידך קרקע שייעודה התכנוני אינו חקלאי יכולה לצורך ארנונה להיחשב כאדמה חקלאית.
לפיכך, השאלה לעניין שטח א' היא האם הוא עומד בכל התנאים להגדרת קרקע תפוסה החייבת בארנונה או שמדובר בקרקע שאינה בשימוש בפועל הפטורה מארנונה? כאמור, המערערת בענייננו טענה כי המדובר בשטח שאין בו כל שימוש והוא מלא עשבייה. לתמיכה בטענותיה אף צירפה צילומים, אשר לטענתה מעידים על כך. אולם, בית המשפט משתכנע אחרת וקובע כי על פי הביקורים שערכה המועצה בשטח, עולה, כי המערערת מחזיקה בשטח תחום ומגודר והציוד שלה מצוי בו. השטח המדובר צמוד לשטח של המערערת ונעשה בו שימוש על ידי המערערת או מי מטעמה שהינה בעלת הזיקה בשטח זה. בנוסף הן שטח א' והן שטח ב' הינם שטחים אשר אינם פתוחים לציבור הרחב אלא מצויים בכותלי המתחם המגודר ומשמשים את הציבור הפוקד את המתחם בזיקה ישירה לעסקי המערערת.
בהקשר זה טענה המערערת, כי בהתאם לפסיקה גידור קרקע כשלעצמו אינו מהווה שימוש בקרקע. אולם, בית המשפט מציין כי פסק הדין אליו הפנתה המערערת עסק במבנה נטוש ששימש מרכז נופש על יד חוף הים, כאשר החיוב הוצא לבעלי הנכס הרשום כקרקע תפוסה בגין מבנים לא ראויים לשימוש, ושם הוקמה גדר סביב השטח בכדי למנוע כניסת פולשים ולצורך מניעת שימוש או פגיעה של עוברי אורח. זאת, להבדיל מענייננו בו אין אנו עוסקים במבנים ריקים או נטושים, אלא במצב בו המערערת מנהלת את עסקה, משתמשת בשטח וגידורו מהווה שימוש המביא תועלת כלכלית למערערת. למעשה, בענייננו המערערת מחזיקה בשטח, גידרה אותו, תופסת בו חזקה בלעדית ואף הפרידה אותו משטחים אחרים, דבר המלמד לדידו של בית המשפט כי למערערת קיימת תועלת כלכלית מהחזקתו.
כל האמור מוביל את בית המשפט למסקנה כי מתקיים בשטח א' יסוד השימוש הנדרש גם אם אין המדובר בשימוש יומיומי לפי סעיף 269 לפקודת העיריות, על כן יש לראות את הקרקע כתפוסה ומחוייבת בארנונה.
באשר לשטח ב', לגביו כאמור טענה המערערת כי המדובר בשטח של מדרון שאינו ניתן לשימוש מפאת הטופוגרפיה ולא נעשה בו כל שימוש. גם טענה זו נדחית על ידי בית המשפט אשר קובע כי מהביקור של המפקחים מטעם המועצה עלה כי מדובר בשטח שהינו מוגדר, אינו פתוח לציבור הרחב וקיימת לו זיקה ישירה אל עסקי המערערת, על כן יש לראותו כשטח תפוס.
לאור האמור לעיל, נקבע כי החיוב שערכה המועצה למערערת לעניין שני השטחים היה תקין והערעור נדחה.
*עמ"נ (מינהליים נצ') 4627-05-19 הדסים חברה לפיתוח חקלאי בע"מ נ' מועצה מקומית ראש פינה (פורסם בנבו, 10.10.2019)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
