המדובר בתביעה כספית בגין נזקים שנגרמו למשה, לטענתו, בשל הפרת חוזה להקצאת חלקת אדמה במשבצת המקרקעין של מושב כפר יחזקאל למטרות התיישבות. בנוסף, עתר משה לצו עשה, אשר יחייב את המושב לפעול ככל הנדרש להשלמת החתימה על חוזה החכירה מול רשות מקרקעי ישראל, שהיא בעלת המקרקעין.
לפני כ-25 שנים, נתחם חוזה בין משה לבין המושב להקצאת קרקע למטרת מגורים במושב, כאשר חלק מהתשלום ניתן מראש וחלק לאחר קבלת אישור רמ"י לחכירה, כבעלת המקרקעין. בחוזה נכללה אפשרות להקצאת קרקע חלופית תחת הקרקע שהוקצתה לו. לאחר ששילם את התמורה, המליץ המושב לרמ"י להחכיר למשה את החלקה נשוא החוזה, אך כשהגיע מועד החתימה על הסכם החכירה, נמסר למשה כי בנק מזרחי הטיל עיקולים על קרקעות במשבצת המושב, ובין היתר על החלקה שיועדה לו. אי לכך השיבה רמ"י למשה את דמי החכירה אותם שילם.
לאחר שנמסר למשה ע"י רמ"י אודות העיקולים, פנה אל המושב בדרישה שיפעל להסרת העיקול על החלקה שהוקצתה לו, אך המושב סירב בטענה שהוחלט כי מי שמבקש לקנות קרקע בשטחו יצטרך לשלם סכום נוסף שיועבר ישירות לנושי המושב לצורך הסרת העיקולים.
משה סירב לשלם את הסכום הנוסף, בטענה שעפ"י החוזה עם המושב, אין לו חובות כלפיו ולכן סירוב המושב להסיר את העיקול מהווה הפרת חוזה.
לאחר שהמושב לא פעל להסרת העיקול, ומשנפטר הדייר בחלקה החלופית, פנה משה למושב וביקש לממש את זכותו שנקבעה בחוזה, כך שהוא יוותר על זכותו לקנות את החלקה המקורית ותחתיה ירכוש את החלקה החלופית. המושב ענה לפניה זו בחיוב, בכפוף לכך שמשה ישלם את יתרת התמורה. משה טוען שדרישה זו עומדת ביגוד לחוזה, לפיו שארית התמורה תשולם עם אישור רמ"י, אך פעל על פי דרישת המושב. אף לאחר שמשה שילם את שארית התמורה, המושב דרש ממנו כי ישלם את הסכום הנוסף לצורך הסרת העיקול והתנה בכך את מתן מכתב המלצה לרמ"י, דבר אשר לטענת משה, עולה כדי הפרת חוזה יסודית אשר מקימה סעד של פיצוי ואכיפה.
אי לכך תבע משה חיוב כספי בגין נזקיו הכספיים שנגרמו בשל הפרת החוזה, וכן צו עשה המחייב את המושב להסיר את העיקול על החלקה שהוקצתה לו לצורך השלמת רכישת החלקה מול רמ"י.
המושב מכחיש כי הפר את החוזה ומציין כי פעל על פיו והעביר לרמ"י מכתב המלצה ביחס לחלקה המקורית אך משה שינה את דעתו וביקש לוותר על זכותו בחלקה המקורית לטובת החלקה החלופית. עוד טוען המושב כי סירוב רמ"י להחכיר למשה את הקרקע אינו בשליטתו ובהתאם לחוזה משה זכאי לביטול החוזה והשבת הסכומים ששולמו על ידו בלבד.
דיון והכרעה
בפתח דבריו ציין ביהמ"ש כי כל המתיישבים החדשים שהגיעו למושב בתקופה בה בוצעו העיקולים, נדרשו ואף שילמו בפועל סכומים להסרת העיקול הרובץ על המגרש שהוקצה להם. דרישה זו הוצגה אמנם גם למשה, אך אין חולק כי העיקול הוטל רק לאחר שנכרת עמו החוזה ולכן במועד בו נחתם החוזה לא נוצרו התנאים לדרישת סכום כנגד שחרור העיקול.
הוסיף ביהמ"ש כי בחלוף הזמן הוכנסו שינויים בחוזים שנחתמו בין המושב למתיישבים נוספים לצורך התאמתם למצב המשפטי שנוצר בעקבות הטלת העיקולים.
ביהמ"ש קבע כי דרישה לתשלום אשר הוספה לחוזה אחר כריתתו מהווה הפרה של החוזה מצד המושב, אשר לא הודיע בשום שלב על ביטול ההסכם מחמת שינוי נסיבות, עיכוב מצד משה, או כל טעם אחר המאפשר לו לעשות כן, אלא הציב דרישה נוספת לקיום החוזה, אשר לא בא זכרה בחוזה המקורי שנכרת בין הצדדים.
הוסיף ביהמ"ש כי דרישת המושב ממשה להשתתף בתשלום חובות המושב, אשר היו מאוחרים לכריתת החוזה ביניהם, כתנאי לקיום ההסכם ביניהם, מהווה תוספת של תנאי לחוזה אשר לא הוסכם עליו בעת ההתקשרות מבלי שנמצא כל טעם המצדיק הוספת תנאי זה לחוזה ע"י המושב או ע"י ביהמ"ש.
ביהמ"ש מצא כי עפ"י לשון החוזה, אין למשה חובות כלשהן כלפי המושב או הקרקע, וקבע כי אם הוטלו עיקולים על המשבצת בגין חובות המושב, אין הוא יכול להתנער מחובותיו כלפי משה. הוסיף ביהמ"ש כי הפרת החוזה ע"י המושב לאחר הטלת העיקול חורגת מהתנהלות סבירה אשר יש לצפות מאגודה שיתופית.
בשל אופיו של המושב כמייצג אוסף של פרטים ולא אדם בודד, העוסק בהקצאה של קרקע שהיא משאב ציבורי, קבע ביהמ"ש כי יש מקום להחיל עליו את העקרונות המקובלים ונהוגים במשפט הציבורי, ובין היתר הגינות, סבירות יושר ותום לב. אי לכך, קבע ביהמ"ש כי ניתן היה לצפות מהמושב לפעול בתום לב במסגרת חיוביו כלפי משה וצורך קיום החוזה כלשונו.
ביהמ"ש קבע כי המושב פעל לאורך שנים בחוסר תום לב כלפי משה, תוך שניצל את יחסי הכוחות הנוטים לטובתו, בכך שנמנע ממילוי חיוביו בהתאם לחוזה ודרש תשלום של סכום משמעותי נוסף כתנאי נוסף לקיום החוזה.
ביהמ"ש דן בפיצויים להם זכאי משה בגין הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה וקבע כי יש להורות למושב לפעול בהתאם לחוזה ובכלל זאת לחתום לאלתר על מסמך המלצה לרמ"י ביחס לחלקה החלופית, בהתאם להתחייבויות המושב בחוזה ובהתאם לאישורו על החלפת החלקות.
עוד חייב ביהמ"ש את המושב בפיצוי משה בגין העלייה במחיר בניית הבית מן התקופה שבה נכרת החוזה ועד היום וכן בגין הפסד דמי השכירות במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. בשל השתהות משה בנקיטה בהליך משפטי, קבע ביהמ"ש כי נגרמה העצמת נזקים מעבר לצורך ולכן קבע שיש לנכות 15% מסכום הפיצוי המגיע לו.
סיכום
ביהמ"ש חייב את המושב לפעול עפ"י החוזה בינו ובין משה, ובכלל זאת לחתום על המלצה לרמ"י בכל הנוגע לחלקה החלופית. עוד חייב ביהמ"ש את המושב לשלם את פער עלויות הבניה כיום לבין עלויות הבניה במועד כריתת החוזה וכן פיצוי בגין אבדן דמי השכירות, בניכוי 15% בשל אי הקטנת נזק. בסה"כ חויב המושב לשלם למשה 295,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
את התובע ייצג עוה"ד עירן שושני ואת הנתבע עוה"ד אייקו פרי ועוה"ד עמרי פרי
ת"א 28438-03-11 משה נ' כפר יחזקאל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית, פס״ד מיום 10/08/16