מושבים רבים, שהחליטו ברבות השנים על בניית הרחבה וקבלת משפחות של תושבים, פעלו להקמת אגודה קהילתית - במטרה שתאגד הן את מי שהם חברי האגודה החקלאית והן את מי שאינם כאלה. מהר מאוד התברר כי קיים מתח בין שתי האגודות ולא אחת נדרשתי לגיבוש הסדרים על מנת שאלו ידורו בשלום זו עם זו. מתח נוסף קיים בסוגיית התשלומים אותם רשאית האגודה הקהילתית לגבות מחבריה ואף ממי שפרש מחברות בה אך נשאר להתגורר ביישוב. סוגייה זו העסיקה לא אחת את בתי המשפט וניתנו בה הכרעות שונות. מחלוקות אלו הגיעו עד לבית המשפט העליון אשר ממש לאחרונה (2.11.17) נתן את הכרעתו* אשר מעתה והלאה תהיה ההלכה המחייבת. נוכח חשיבותו של פסק הדין ראיתי לנכון להביא את עיקריו בפניכם.
באותו עניין נדונו למעשה שתי שאלות עקרוניות. השאלה הראשונה, היא האם רשאית האגודה הקהילתית לגבות תשלומים מחבריה בגין שירותים מוניציפאליים "משודרגים". כלומר, הרחבה של השירותים המוניציפליים כגון – שירותי ביטחון ושמירה, חינוך, תקשורת, תרבות, הפעלת בריכה, מועדון, ספרייה וכיוצ"ב, שמתווספים על השירותים שמספק הוועד המקומי.
בעניין זה טענו חברים באגודה כי האגודה הקהילתית אינה רשאית להשיג את גבולו של הוועד המקומי בכל הנוגע לשירותים שהאגודה מספקת לתושבים, לכן, גביית מס מוניציפאלי נעשית שלא כדין. אלא שטענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי וכך גם בבית המשפט העליון אשר קבע כי אין כל מניעה שהאגודה תספק שירותים המהווים תוספת לשירותים המוניציפליים שעליהם אמון הוועד המקומי, ותשלום כזה אינו בגדר מס. זאת בהנחה כי אכן מדובר בתוספת לשירותים בסיסיים הניתנים על ידי הוועד המקומי.
השאלה השנייה אליה נדרש בית המשפט היא האם רשאית האגודה הקהילתית לקבוע בהסכם כי חובת התשלום לאגודה בגין השירותים הקהילתיים תוסיף לחול גם במקרה של פקיעת החברות בה. בית המשפט המחוזי סבר שהתשובה לכך שלילית, וקבע כי הטלת חיוב כספי על מי שפרש מהאגודה מהווה כפייה דה-פקטו של המשך החברות בה. ומשכך, ומשום שכפיית חברות באגודה שיתופית היא אסורה בהיותה פוגעת בחופש מהתאגדות, מצא בית המשפט כי חיוב זה הוא פסול ובטל.
אלא שעל פסיקה זו חלקו שופטי בית המשפט העליון, אשר קבעו כי החיוב הכספי מהווה תמורה, המשולמת על ידי התושבים עבור שירותים קהילתיים הניתנים להם מאת האגודה במגוון תחומים, ובין היתר: שמירה, חינוך, פעילויות תרבות, בריכה וכיוצא באלה. שירותים כאמור ניתנים לכלל התושבים ביישוב – בין אם הם חברי האגודה, ובין אם פרשו ממנה. מדובר אפוא בחיוב חוזי, העומד בפני עצמו. הוא אינו מותנה בחברות באגודה, ואף עוגן בהסכם שנחתם עם התושבים.
בית המשפט ציין כי הטלת חיוב כספי לאגודה על מי שחברותו בה פקעה, עשוי היה להיתפס ככפייה של המשך החברות באגודה אם היה נקבע בתקנון כי עם פרישתו של החבר תחדל האגודה לספק לו את השירותים הקהילתיים חרף המשך תשלום התמורה על ידו, אך לא זה המצב. כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלה. לא רק שמדובר בהתערבות בלתי מוצדקת בעקרון חופש החוזים, שהוא עקרון על בשיטת המשפט בישראל, אלא שתוצאתה של התערבות כזו עלולה להיות הרסנית לפועלה של האגודה ומשכך גם למרקם חיי הקהילה ביישוב.
שופטי העליון המשיכו וציינו כי בית המשפט המחוזי סבר כי באפשרותה של האגודה להפריד מבחינה תקציבית בין מגוון השירותים הניתנים על ידה, ולגבות בגין כל אחד משירותים אלה תשלום נפרד בהתאם לצריכה בפועל. על כך מעירים שופטי העליון כי נראה שגביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב – המבוססים על ההנחה שלפיה שימוש חופשי במתקנים הציבוריים (בבריכה, במתקני הספורט, במועדון, בספרייה וכו') הוא חיוני לגיבוש המרקם הקהילתי. גביית תמורה בגין השירותים בהתאם לצריכה בפועל מאיינת אפוא את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית.
עוד ממשיך בית המשפט וקובע כי יסודו של החיוב בתשלום עבור השירותים גם בעת פרישה מחברות באגודה, נעוץ במאפייני ההתיישבות בקיבוץ – הרואה ערך בניהול חיי חברה וקהילה, שבהם השירותים הקהילתיים עומדים לרשות כל התושבים באופן שווה. אורח החיים ביישוב היה ידוע לכל אחד מהחברים שפרשו מהאגודה שעה שביקשו לבנות בו את ביתם, על המשמעות הכספית הכרוכה בו.
לאור דברים אלו נקבע כי לא היה מקום להורות על בטלותם של הסעיפים בהסכם שנחתם עם החברים הפורשים ובתקנון, המטילים חובת תשלום לאגודה אף על מי שפרש מחברות בה.
לסיום אחזור ואציין כי האמור לעיל הינם עיקרי הדברים בלבד.
*ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי נ' מתיישבי שריד אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ (פורסם בנבו, 02.11.2017)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
