על תביעה "סטנדרטית" של עובד פלסטיני / שמואל גלנץ, עו״ד

חקלאים רבים נאלצים להתמודד עם תביעות המוגשות נגדם על ידי פלסטינים שעבדו אצלם. התביעות, כללית, עוסקות בטיעונים ובטענות דומים.

ניתן וכדאי ללמוד התנהלות נכונה ויישום הוראות הדין בכל הקשור בחיובים הנובעים ממשפט העבודה בהקשר להעסקת עובדים בחקלאות לרבות עובדים מ'השטחים'. שימת לב לפרטים בהם מחוייבים המעסיקים, אם יופנמו, עשויים למנוע תביעות ומכל מקום יקלו את ההתמודדות עימם בין כותלי בתי הדין לעבודה.

פסק דין⁽¹⁾ שניתן לאחרונה עוסק ברכיבי תביעה 'נפוצים'. והוא מובא כאן כדוגמא ממנה ניתן ללמוד התנהלות נכונה.

התביעה בסך 120,000 ₪ נשוא פסק הדין הוגשה עקב עבודתו של התובע בחברת בניה, לטענתו במהלך 2 תקופות הראשונה שארכה 19 חודשים והשניה 13 חודשים, סה"כ 32 חודשים. לטענת הנתבעת התובע עבד ב-2 תקופות סה"כ 25 חודשים.

בתביעה נתבעו הפרשי שכר והשלמה לשכר המגיע לפי הצו הרלוונטי, נטען כי תלושי השכר ודוחות הנוכחות זוייפו כמו כן נטען שלא נמסרו לעובד תלושי השכר. בנוסף, נתבעו דמי הבראה, נסיעות, חופש, דמי חגים, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ועוד רכיבים שאינם רלוונטיים בענף החקלאות.

מנגד הנתבעת טענה כי מעולם לא פיטרה את התובע, הוא זה שחדל להתייצב לעבודה. באשר לטענה כי השכר שקיבל התובע נופל מהתעריף הענפי הפנתה הנתבעת לתלושי השכר בהם צויין שכר יומי גבוה מזה שטען התובע.

בעניין הנסיעות טענה הנתבעת כי התובע הוסע מביתו לעבודה באמצעות הסעה שהיא סיפקה לתובע. בית הדין קיבל את טענת הנתבעת משהתובע לא סיפק גירסה אמינה.

בהכרעתו של בית הדין צויין כי אמנם תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם ועל המבקש לסתור אותם מוטל נטל הראיה – זו ההלכה הפסוקה וכך בדרך כלל פוסקים בתי הדין לעבודה. יחד עם זאת התעורר קושי ביחס לדוחות הנוכחות. התברר כי רישום נוכחותו של התובע בעבודה נרשמה בכתב יד, לא הופיעה שעת כניסה ויציאה, נרשם בשיטתיות 8 שעות עבודה "מצויין כי התובע עבד בדיוק 8 שעות מלאות ללא סטייה ולו של דקה". התובע גם לא חתם מידי יום כנדרש בחוק על כרטיס הנוכחות.

לנוכח זאת קבע בית הדין שאינו מקבל את הדוחות כהוכחה לנכונות האמור בהם לעניין היקף המשרה ונתקבלה טענת התובע לפיה עבד בהיקף משרה מלאה. ובכל החודשים להם טען. בית הדין קיבל את טענת התובע לעניין חודשי עבודתו שנסמכה על אישורי הכניסה לישראל שמופקים לעובדים מהשטחים העובדים בישראל.

בית הדין קבע כך גם משום שהנתבעת לא מסרה לעובד באף פרק בעבודתו 'הודעה לעובד' או הסכם העסקה וכן משום שהנתבעת לא הציגה גמר חשבון בגין אף אחת מ-2 תקופות ההעסקה. אילו היתה הנתבעת עורכת גמר חשבון ניתן היה לדעת מתי הסתיימה כל אחת מ-2 התקופות.

לעניין דמי הבראה טענה הנתבעת כי אלה שולמו לתובע במזומן ואולם משלא הוצגה כל ראיה לתשלום זה בתלושי השכר או בדרך אחרת נפסק כי על הנתבעת לשלמם כפי שנתבעו.

בעניין התביעה לחופש, משהנתבעת לא הציגה פנקס חופשה ולא הוכיחה כי לתובע שולמו דמי חופשה, חוייבה הנתבעת בתשלומם כפי שנתבעו.

התביעות להשלמת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נדחו, אלו רכיבים שהנטל להוכחתם מוטל על התובע אותם. משהתובע לא הצליח למסור גרסה סדורה ואמינה וכן לאור טענת הנתבעת כי היא משוועת לעובדים, נדחו כאמור תביעות אלה.

סוף דבר חוייבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 72,000 ₪ מתוכם 9,000 ₪ הפרשי שכר וכן 8,000 ₪ כהוצאות התובע.

תובנות

יצויין כי אי ניהול רישום נוכחות כנדרש על ידי המעסיקים ואי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודתו חוזר על עצמו והוא עקב האכילס בפרשת ההגנה במשפטים אלה.

ההכרעה יכולה היתה להיות אחרת אילו ניהלה הנתבעת דוחות נוכחות כנדרש על פי חוק, אילו רשמה בצורה מסודרת את התשלומים בעד הבראה, חגים ואילו ניהלה פנקס חופשה ותיעדה את תשלום דמי החופשה.

המקרה שתואר הוא אופיינו ומייצג המוני מקרים המובאים לבתי הדין לעבודה. בהתנהלות נכונה של המעסיקים נחסכים מפחי נפש ותשלומים מיותרים.

• סעש 63075-11-17 יזן זידאן נ' ג. רגב ייזום 2000 (2004) בע"מ