ביום 21/5/2020 פסק בית המשפט לענייני משפחה בירושלים והכיר כי הבטחה בעל-פה מקנה זכויות בנחלה. הזכויות בהן הכיר בית המשפט בפסק דין זה הינן זכויות למגורים ולפיצוי.
מדובר למעשה בסיכום של שלושה הליכים משפטיים העוסקים בזכויות בנחלה, שניים מצד האם - תביעה לסילוק יד ותביעה לדמי שכירות ראויים, ואחת מצד הבת - תביעה הצהרתית. במקרה הנדון מדובר באם אשר ירשה את הזכויות בנחלה מבעלה, ובת אשר ניתנה לה התחייבות בעל-פה מצד האם כי תעניק לה את הזכויות בנחלה. האם הכחישה את ההסכם המדובר.
במקרה זה, מאחר והאם לא יכלה לעמוד בפירעון החוב הבטיחה לביתה כי בתמורה לסילוק החוב שרבץ על הנחלה, לגורמים המיישבים וביניהם רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, היא תעניק לה את הזכויות בנחלה. הבת נרתמה לעזרתה של אמה ונוכח יחסי המשפחה הקרובים ויחסי האמון בין האם לבת לא נחתם הסכם ביניהן, הדברים סוכמו בעל-פה. הבת ובן זוגה העבירו לאם כסף על מנת לכסות את החובות שצברה ואף העמידו את ביתם (שמחוץ לנחלה) למכירה, על מנת שתמורתו תשמש לסילוק החוב. בני הזוג עברו להתגורר ביחידת הדיור בשטח הנחלה בה ביצעו שיפוץ ונשאו בהוצאות השוטפות של הנחלה לרבות ארנונה, חשמל, גז ואחרים.
טענות האם לסילוק הבת מתבססות על כך כי לא קיים מסמך בכתב, אולם בית המשפט קבע כי לפי הראיות שנפרסו בפניו כי נכרת הסכם, על אף שהוא לא נערך בכתב. ראשית, לפי סעיף 23 לחוק החוזים: חוזה יכול להיערך בעל-פה או בהתנהגות. כלומר, אם אין חוק שדורש כי החוזה יהיה כתוב, הסכם שלא הועלה על כתב יהיה חוקי ותקף. שנית, הובהר בפסיקה רבות כי חוזים משפחתיים הם פחות פורמליים וקיימת גמישות יתר והסתמכות רבה יותר על שיקולים נוספים לבר חוזיים ועקרונות כלליים של משפט. עם זאת, לרוב יש להוכיח את עצם קיום החוזה על ידי המעוניין באכיפתו. בהליך המשפטי זה הציגה הבת עדויות חיצוניות – אחות, הגרוש וחברה של האמא, שאימתו ואישרו את קיום ההסכם בע"פ ובהתבסס על העדויות הללו קבע בית המשפט כי ניתן להוכיח את ההסכם בין שני הצדדים.
אף על פי חוק המקרקעין (התשכ"ט-19 ) המתנה כי עסקאות מקרקעי יירשמו בכתב, הכירו השופטים בחוזה שבעל-פה לגביי הזכויות שהאם הבטיחה לביתה. לפי סעיף 8 בחוק המקרקעין, עסקת מקרקעין מחויבת במסמך בכתב, דהיינו, כל עסקה במקרקעין תכנס לתוקף רק כאשר תוסדר בכתובים. בסוגיות של משקים ונחלות הדבר מורכב יותר, שהרי לרוב מדובר בחוזה בעל-פה בתוך המשפחה, אולם, הפסיקה אינה מחמירה עם הדרישה לקים חוזה בכתב מכיוון שהיא לא תואמת למציאות החיים בהיבט של המושבים והנחלות. הלכות רבות שקבע בית המשפט העליון הביאו לשינוי המגמה באשר לדרישת הכתב, שהתרככה ואף לעיתים בוטלה. במקרים אלו מתקיימת "זעקת ההגינות", בהם ניתן לחרוג באופן יוצא דופן מדרישת הכתב. במקרה הנ"ל הוחל עקרון "זעקת ההגינות" וניתן תוקף משפטי לעסקה חרף העדר מסמך כתוב, זאת בניגוד לקבוע בחוק המקרקעין, והוכרו זכויותיה של הבת בכך שהיא זכאית לפיצוי ומגורים.
בהתאם לכך, פסק בית המשפט כי האם לא קיימה את הצד שלה בחוזה, לעומת הבת שעמדה בהתחייבותיה ולכן נדחו בקשות האם לסילוק יד ולדמי שכירות ראויים. כמו כן, נקבע כי הבת וילדיה ימשיכו להתגורר ביחידת הדיור וזאת עד לפטירת האם ללא תשלום של דמי שכירות. במידה והאם תעדיף לפנות את הבת וילדיה מיחידת הדיור, הפינוי יתבצע בכפוף לתשלום אשר יישקף ויכלול את עלות הבית בהתאם לשוויו כיום, וזאת ככל שיעלה בידי שמאי מקרקעין לקבוע עלות זו.
לסיכומו של דבר, פסיקה זו של בית המשפט לעיניני משפחה הינה ובעלת חשיבות גבוהה במקרים של הסכמים בעל-פה המתבצעים בין בני משפחה בהקשר של העברת זכויות במשק והורשת נחלות. משמעות ההחלטה היא כי אם יצליח צד אחד מבני המשפחה להוכיח באמצעות עדים חיצוניים את קיום החוזה בין שני הצדדים, בית המשפט יכיר בזכויות של הצד בהסכם – ובמקרה זה כאמור, הזכות למגורים ופיצוי. על כן, על מנת להימנע מפרשנויות, מומלץ לערוך הסכמים משפחתיים אצל עו"ד הבקי בתחום.
