פסק הדין עוסק בדרישתה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ממושב מיצר לשלם מיליוני שקלים עבור העברת מניות הקיבוץ בחמת גדר למושב מיצר. דרישה זו באה כתגובה לשינוי ארגוני שעבר קיבוץ מיצר מקיבוץ ל"מושב עובדים", כחלק מהליך של משרד החקלאות בהתמודדותו עם ישובים "דלי אוכלוסין" כמו שהיה קיבוץ מיצר טרם שינוי ארגוני זה. במרכז הדיון ניצבת השאלה האם על רמ"י לגבות תשלום בגין העברת הזכויות מן הקיבוץ לשעבר למושב.
רקע
הישוב מיצר שבדרום רמת הגולן הוקם בשנת 1981 כקיבוץ. במהלך השנים ידע הקיבוץ משברים קהילתיים וקשיים כלכליים עד שבתחילת שנות ה- 2000 מספר חבריו צנח ל -18 בלבד והוא הוכנס לרשימת הישובים "דלי האוכלוסין" שבטיפול משרד החקלאות. בשנת 2009 חברי הקיבוץ והגורמים המיישבים וביניהם רשם האגודות, החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית גולן, הסכימו לבצע שינוי ארגוני, שבסופו הקיבוץ יהפוך ל"מושב עובדים". רשם האגודות לשעבר אישר תקנון חדש למושב ומתווה שינוי ארגוני, שבמסגרתו הועברו חלק מענפי הקיבוץ ומניותיו בחברת "חמת גדר" לאגודה חדשה- "מייסדי מיצר", שבבעלות החברים הוותיקים של הקיבוץ. השינוי הארגוני נועד לאפשר למושב, שהינו הקיבוץ לשעבר, להקצות נחלות למתיישבים חדשים מחד, ולהבטיח את זכויותיהם הכלכליות והסוציאליות של וותיקי הקיבוץ מאידך.
בשנת 2013 החל המושב לקלוט משפחות ועד לשנת 2016 כבר היו בו 35 משפחות חדשות. לנוכח התקדמות זו, המושב פנה לרמ"י וביקש לוודא כי אינה מתנגדת להעברת הנכסים ומניות הקיבוץ ב"חמת גדר" ל"מייסדי מיצר". רמ"י התמהמהה במתן תשובה ובשלהי 2016 אישרה וועדת הבחינה מטעם רמ"י את הפיכת מיצר מקיבוץ למושב. מספר חודשים לאחר מכן, רמ"י הודיעה למושב מיצר, כי העברת המניות מהקיבוץ, ככל שתבוצע, תהיה כרוכה בתשלום של מיליוני שקלים. הדרישה התבססה על פרשנות רמ"י לחוזה החכירה, שבמסגרתו מחזיקה "חמת גדר" באתר הנופש.
המושב וחבריו טענו כי הם שינו את מצבם והסכימו להפיכת הקיבוץ למושב, בין היתר בהסתמך על האישור שניתן להם בעניין העברת המניות, כך שמדובר לכל הפחות בהתחייבות בהתנהגות העולה כדי הבטחה מנהלית, ועל כן העברת המניות אינה כפופה בתשלום. כמו כן, לשיטתם, לאורך השנים רמ"י היא שליוותה את תהליך הפיכת הקיבוץ למושב, ובוועדת הבחינה שבה נכחו נציגים בכירים מטעם רמ"י ובישיבות שהתנהלו, רמ"י לא העלתה את עניין דרישת התשלום הגבוהה, כך שהשתק זה מחייב אותה כרשות ציבורית. בנוסף, המושב וחבריו טענו כי דרישת רמ"י לתשלום הינה מלאכותית ואינה מוצדקת, זאת מפני שהמחזיקים במניות בפועל אינם השתנו, שהרי הם בעצם היו כל חברי הקיבוץ במועד שבו ביקשו לשנות את סיווגו.
מאידך, רמ"י טענה כי דרישת תשלום הפרשי הכספים הינה בהתאם לחוזה החכירה, ובהתאם להחלטת מועצה 845 והיא אינה קשורה בשאלת הסיווג של הישוב. לשיטתה, לפי ההסכם בכל מצב בו מתבצעת העברת זכויות בנכס או במניות, הדבר מקים חובת גביית הפרשי תשלומים. רמ"י מוסיפה לטעון כי על פי ההסכם, במקרה של שינוי סיווג רגיל קיימת חובת גביית דמי הסכמה, לכן בבחינת קל וחומר שישנה חובת גבייה במקרה של סיווג מיוחד, כמו במקרה דנן בו קיימת החלטת מועצה ספציפית. נוסף לכך, רמ"י כופרת בטענת המושב לפיה ניתנה על ידה הבטחה מנהלית.
דיון והכרעה
ביהמ"ש בוחן את טענת המושב לקיומה של הבטחה מנהלית, ומזכיר כי דוקטרינת זו הינה חריג לדרך המלך, שהיא התחייבות הרשות כלפי הפרט בהליך פורמלי, וכי יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאכיפת הבטחה מנהלית כפי שהותוו בפסיקה. במקרה זה, ביהמ"ש קובע כי לא הוצג בפניו ולו מסמך אחד המתעד הבטחה מנהלית כלשהי ברורה וחד משמעית לפיה רמ"י לא ייגבה תשלום הפרשים בעד העברת הזכויות.
לעניין טענת ההשתק המנהלי, ביהמ"ש מסביר כי עקרון ההשתק חל כאשר אדם יצר מצג כלפי אדם אחר, אשר הסתמך עליו ושינה מצבו לרעה. ביהמ"ש ממשיך ומציין כי יש לנקוט משנה זהירות בטרם מפעילים עקרון זה כנגד רשות. במקרה זה, ביהמ"ש בוחן את התנהלותה של רמ"י וקובע כי שתיקת רמ"י ביחס לקיומו של חוזה, התמהמהותה בהתייחסות לפניות אליה, וכן אישורה את מהלך השינוי תוך הימנעות מהעלאת דרישת התשלום, יצרה מצג שהמושב הסתמך עליו. המושב המשיך בתהליך שינוי הסיווג ובכך למעשה שינה את מצבו לרעה. ביהמ"ש קובע כי חברי המושב והקיבוץ לשעבר התנהלו בתום לב ואילו התנהלותה של רמ"י נגועה בחוסר תום לב, והיא אף מנוגדת לחובת תום הלב המוגברת הרובצת על רשות ציבורית.
ביהמ"ש מוסיף ומציין כי יש להידרש לעובדה שבמקרה זה מהלך שינוי סיווג הישוב נעשה לצורך חיזוקו והעמקת אחיזתו בקרקע, ואילו דרישת תשלום בסכום זה ובעיתוי שבו הועלתה, מרוקנת מתוכן את מטרת המהלך. על כן, פוסק ביהמ"ש כי גם מנימוקי צדק ויושר, רמ"י מושתקת מלטעון כי היא זכאית לכספים בגין העברת המניות.
סיכום
התביעה מתקבלת, והעברת הזכויות מן הקיבוץ למושב לא תחויב בתשלום כספי לרמ"י למרות דרישתה.
רמ"י תישא בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪, וכן תישא בהוצאות הנתבעת (חמת גדר) ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
ת.א. (ת״א) 11074-02-18 קיבוץ מיצר בע"מ- אגודה חקלאית שיתופית ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל חיפה ואח', פס״ד מיום 23.8.21
