בקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי אשר עוסק בדרך בה יש לבצע פירוק שיתוף בחלקות מקרקעין הנמצאות בקיבוץ מורן, ואשר נמצאים בבעלות משותפת של המבקש והמדינה.
הרקע
המבקש הוא הבעלים במשותף, יחד עם המדינה (רשות מקרקעי ישראל), של חלקות מקרקעין הנמצאות בשטח המשבצת של קיבוץ מורן. בהליכים משפטיים שהתקיימו בין הצדדים התברר, כי למרות שהמדינה הייתה הבעלים של חלק מהקרקעות, היא תפסה בהן חזקה בשלמותן בשנת 1975, והחלה לבצע בהן עבודות פיתוח נרחבות. המבקש, רכש זכויות בחלקות אלה בשנת 1985, בשעה שידע כי המדינה מחזיקה בקרקעות וכי בפועל קיבוץ מורן עושה בהן שימוש.
בהתאם לכך, בהליך משפטי שהתנהל בין המבקש למדינה לפני כ- 18 שנים, נקבע כי על המדינה לשלם למבקש דמי שימוש ראויים בגין חלקו בקרקעות.
שנים לאחר מכן, הגישה המדינה לבימ"ש השלום תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בהתאם לס' 39 לחוק המקרקעין. ס' זה מפרט את הדרך לביצוע של פירוק שיתוף במקרקעין, כאשר הוא מבכר פירוק שיתוף "בעין", קרי חלוקה פיזית של השטח כאשר כל אחד מהשותפים מקבל חלק, על פני מכירת הקרקע וחלוקת הפירות. כך פסק בימ"ש השלום כי על הצדדים לבצע חלוקה פיזית של הקרקעות לפי אחוזי הבעלות של כל אחד מהם.
על החלטה זו הגישה המדינה ערעור לביהמ"ש המחוזי, אשר פסק כי פירוק בעין אינו אידיאלי במצב זה, שכן אומנם ניתן לחלק באופן פיזי את המקרקעין בין המבקש למדינה, ואולם, בפועל המבקש לא יקבל את זכות השימוש בקרקע, שכן זו נתונה לקיבוץ מורן אשר עושה בקרקע שימוש, דבר אשר לא יאפשר את סיומו של הסכסוך ויוביל להמשך התנצחות משפטית.
על כן קבע ביהמ"ש המחוזי, כי יש לבטל את פסק דינו של בימ"ש השלום ולקבוע כי על המבקש להעביר את זכויותיו במקרקעין לידי המדינה, ואילו זו תתחייב להעניק לו פיצוי כספי או קרקע חלופית בגינה. ביהמ"ש המחוזי הזכיר בפסק דינו את העובדה שהמבקש קנה את הקרקע בזמן שהמדינה החזיקה בשטח, ובידיעה כי לא יוכל להחזיק בה.
על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. בבקשתו טען, כי במקרה טמונה סוגיה משפטית בעלת נופך חוקתי, זאת מכיוון וביהמ"ש המחוזי סטה מההלכה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין, לפיה במקום בו הדבר מתאפשר יעדיפו חלוקה בעין של המקרקעין על פני מכירת הקרקע.
דיון והכרעה
ביהמ"ש העליון שמע את טענות הצדדים וקבע כי דין הבקשה להידחות. ביהמ"ש העליון נימק דבריו בכך שעל בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", דהיינו כאשר התיק עבר שתי ערכאות בטרם הגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון, חלות אמות מידה מצומצמות. ביהמ"ש העליון יקבל בקשה כזו, רק במצבים בהם היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מובהקת, או במצבים בהם דחיית הבקשה עלולה ליצור מצב של עיוות הדין.
בענייננו, קבע ביהמ"ש העליון, כי אין מדובר בשאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לה, זאת מכיוון וס' 39 לחוק המקרקעין אומנם מבכר פירוק בעין של שיתוף במקרקעין, ואולם, החוק מציין כי במצבים בהם לא ניתן לערוך חלוקה בעין יש לבצע מכירה של הקרקע.
בהתאם לאמור, לא תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בדבר ההחלטה להשתמש בחריג הנמצא בחוק במקרה דנן, ואין המדובר במצב של עיוות הדין, או במקרה על חשיבות משפטית או ציבורית המצריכה התדיינות בערכאה שלישית.
סיכום
לאור האמור, דחה ביהמ"ש העליון את בקשת רשות הערעור, וקבע כי יש לנהוג בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש העליון לא עשה צו להוצאות.
רע"א 7674/17 – עיסא חלף נ' מדינת ישראל, פס״ד מיום 18/07/18
