ערכתי גישור לאחרונה בין שני אחים. אח אחד עשיר בשם סטיב בן 45. הוא נולד עם השם משה אבל שינה לסטיב כשנסע לחו"ל ופתח עסק של שטיפת מכוניות שחולש היום על 20 מדינות בארה"ב. סטיב חי חיים בורגניים, טיסות במחלקת עסקים, מרצדס, אישה מלאה בתכשיטים ופינוקים, שיער משוך אחורה עם ג'ל, לובש חליפה של ארמני, עניבה בצבע אדום עם מטפחת מקופלת בכיס המקטורן כמו בסרטים, נעליים מבריקות שאם השמש פוגעת בהן כל הנוכחים מסתנוורים, זורק את המפתחות בנון שלנטיות על השולחן כשהסמל של מרצדס בוהק כאילו הוא מורח עליו פוליש וקס כל יום, מריח מאפטר שייב למרחוק, שיניים צחורות וחיוך יהיר מרוח על השפתיים לכל אורך השיחה. אשתו עדי נראית כאילו שהיא מתגוררת במספרה ואצל הקוסמטיקאית, מינוי חודשי למנתח פלסטי, הכל מהודק היטב, שיער בלונדיני מתבדר ונעלי עקב של בלרינה. בכל פעם שהיא נכנסת לחדר הישיבות ריחות של בשמים גורמים לנוכחים לקוצר נשימה והמבט הקפוא שלה לכל אורך הפגישה נראה כאילו היא מול ערוץ ויוה וכלל לא נמצאת בחדר.
מנגד יושב האח השני, דרור, חקלאי שחי בנחלה של ההורים מאז ילדותו, לבוש מכנסי דגמ"ח כחולים וחולצה עם קרעים שנראה כאילו גדלה על הגוף שלו מגיל 12. תלתלים פרועים ומסביבו ריח של אדמה וגריז. ידיים מלאות ביבלות וציפורניים שחורות, מתנצל על הלכלוך בתחילת הפגישה, עם חיוך ביישני "הטרקטור נתקע בשדה והייתי צריך לתקן אותו בעצמי בכדי לחסוך בעלויות, רצתי לכאן ולא הספקתי להתרחץ", הוא אומר בטון חלש ונחבא אל הכלים.
לידו יושבת סמדר, הם גדלו ביחד במושב, גם להורים שלה יש נחלה חקלאית. סמדר ללא איפור עם בגדים פשוטים, פנים מאירות, משרה אווירה נינוחה כאשר היא מדברת בטון נעים ובטוח.
שני אחים שגדלו ביחד באותו בית, קיבלו חינוך מאותם הורים שעבדו בחקלאות כל החיים, חיו חיים פשוטים וערכיים, היו שמחים רוב החיים, נהנו מהמעט שהספיק להם לנהל בית ולגדל שני ילדים במושב. הם העניקו לילדים חום ואהבה, היו איתם בכל הרגעים המשמעותיים ביותר בחיים של ילד ולימדו אותם את עבודת האדמה.
דרור הוא הבכור, לאחר השירות הצבאי דרור חזר לנחלה ואבא ביקש ממנו להיכנס לעבודה בחקלאות בכדי שאולי בעתיד הוא יהא זה שיחליף אותו בעסק המשפחתי. דרור נולד עם בעיה גנטית ואובחן בגיל 5 על הרצף האוטיסטי. הגילוי של הבעיה בגיל 5 מצא את ההורים הצעירים כשהם בתוך מלחמה על החיים בכדי להביא אוכל הביתה ולשמור על הנחלה ועל החקלאות שרק החלה להתפתח. ההורים ניסו לגדל ירקות מסוגים שונים והתפרנסו בקושי. האתגר שניצב בפניהם היה הגדול ביותר שהם ידעו עד אותה עת. באותה תקופה לא היה די מידע ואפשרויות טיפול בילדים עם הבעיה של דרור והמערכת הותירה אותם לבד במערכה, ללא אמצעים כלכליים ומקצועיים. זה היה הרגע שבו ההורים היו צריכים לקבל החלטות שישפיעו על חיים שלמים. האם הם לוקחים על עצמם את הטיפול בדרור למרות הקשיים או מעבירים את דרור למוסד שיטפל בו בכדי שהם יוכלו לעבוד ולשרוד.
באותן שנים היה מיתון כבד בארץ וההוצאות דפקו על הדלת של הזוג ללא רחם בכל חודש. אלו היו רגעים קשים מנשוא, ממש כמו להיות או לחדול, הורות שמתרסקת נוכח הבעיה של דרור תוביל לזוגיות שתתפרק ולסוף של המשפחה. אבא חיים לא יכול היה להרשות לעצמו את ההפסד של הבן דרור ושל אשתו צילה, שהיתה איתו שנים כה רבות ותמכה בו לאורך הדרך.
חיים גדל בבית אירופאי יֶקֶה קר ומנוקר. הוא גדל והתחנך במושב שהיו בו עולים מעירק והתחבר עם יהודה, חבר ילדות שמשפחתו השפיעה על חיים רבות. האווירה החמה והביתית שהיתה בבית של יהודה, הסירים עם הריח המשכר לפני שבת כשאמא של יהודה פתחה את הדלת עם חיוך אימהי וריח של בישולים שנדף מהבגדים, חרטו אצל חיים בלב תובנה שליוותה אותו כל חייו. הוא יעשה הכל, אבל הכל, בשביל הילדים שלו, הוא יתן להם להרגיש בכל רגע כמה שיוכל, את ההרגשה המחבקת, החמה והאוהבת שהוא היה מרגיש כאשר היה נכנס לביתו של יהודה ורואה מראות שהוא לא הכיר כלל בבית הוריו.
חיים החליט שהמלחמה על החיים של דרור היא הרבה יותר חשובה מכסף, הוא חסך פרוטה ועוד פרוטה והביא לדרור את המורים והמטפלים הטובים ביותר שניתן היה למצוא באותן שנים בארץ. הוא הקדיש את כל חייו לדרור ונשבע לעצמו שדרור יהיה עצמאי ויום אחד יוכל להחליף אותו בחקלאות ויקבל את הנחלה.
וכך היה, דרור גדל ובגר, למד להיות עצמאי, הוא התנדב לשירות צבאי ותרם את חלקו למאמץ הלאומי. ההורים היו גאים בו והתמוגגו כאשר דרור קיבל תעודת הוקרה ממפקד הפיקוד שהרעיף עליו שבחים בטקס הסיום של השירות הצבאי. דרור דיבר בנוכחות עשרות אנשים וריגש את הקהל כאשר הוא סיפר על הילדות במושב בצל החקלאות המתפתחת במשק המשפחתי. דרור סיפר בהתרגשות רבה על הוריו שתמכו וגידלו אותו באהבה וחום שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא היום.
השונות בין האחים שניכרת במראה שלהם, באורח החיים, במה שכל אחד מביא איתו במהות, כולל במצב הכלכלי, היתה השורש לסיפור המשפחתי שמורכב מרבדים ותהליכים נפשיים שילדים עוברים במהלך החיים מבלי שההורים כלל שמים לב או יודעים והם אלו שגורמים להתפרצויות של הר געש בעת קונפליקט שנוצר נוכח החיבור בין משפחה, אהבה, קנאה וכסף.
האחים הגיעו אלי עם בנות הזוג, הם לא הגיעו במסגרת הליך משפטי, הכל נעשה בהסכמה במטרה לשמר את הנחלה המשפחתית. השאלה שניקרה במוחי החל מהפגישה הראשונה היתה - מה הסיבה שהמשפחה עומדת לאבד את הנחלה? שכן ראיתי מולי אח אחד שלא הסתיר ולו לרגע את העובדה שכסף זה שם המשחק אצלו ואח שני שהיה ברור שנמצא במצוקה כלכלית. איך כל זה מתחבר לסיכון שהנחלה תימכר? זה הסיפור שלנו שמחבר אותנו לאחדות, שמסמלת יותר מכל את חג השבועות.
סטיב החל לדבר. הוא נשען אחורה בכיסא, כולו מדושן עונג, נראה שהוא מאוד מרוצה מעצמו והחיוך לא יורד מפניו באורח פלאי גם כשהוא מדבר. "באנו לכאן בכדי שתמכור את הנחלה, נמאס לי מהתלות של אחי, אני רוצה שקט בחיים, מאז שההורים נפטרו דרור לא מפסיק להתקשר אלי להתייעץ איתי מה לעשות בנחלה, איך להשקיע, מה לשתול ומתי, אני נותן לו הלוואות הוא לא מחזיר, הוא בוכה לי כל הזמן שקשה לו, הוא בקושי מצליח להוציא כמה אלפי ₪ מכל הנחלה הזו בכל חודש ויש להם שלושה ילדים. אני אומר לו כבר זמן רב שימכור את הנחלה הזו מה הוא צריך אותה, הוא קיבל אותה מאבא לפני שנפטר, אבל היום, די! ההורים מתו! שישכח מהם וימשיך בחיים, אבל הוא תקוע עם הנחלה הזו ולי נמאס, אני לא מוכן להמשיך לממן אותו, הוא בן חמישים שיסתדר לבד, לא מעניין אותי יותר... "
סטיב מדבר בנינוחות, אך ברגעים האלה השפה שלו נשמעת יותר כמו משה, השם שאיתו הוא נולד. יש לו אנפוף של אמריקאי, הוא גר שם כבר מעל עשרים שנה, אבל כאשר הוא מדבר בהתרגשות עם החיוך שלא יורד מהפרצוף, משה מתגלה שם בתוך העיניים.
סטיב זרק לאוויר דברים קשים, אבל לא בהתלהמות, הוא שומר על פאסון, שמא תזוז שיערה ממקומה לכל אורך השיח. למרות התוכן של הדברים, אין כל רגש שאני מצליח לזהות אצל סטיב משה. בכדי לייצר קשר, חיבור, לפתוח את הלב, אני צריך למצוא את הקשר שצריך להתיר.
אחרי המילים הקשות של סטיב הבנתי שאדרש לחפיר עמוק בנפש של סטיב לאחר שאמצא את המפתח, בכדי להבין - כיצד אח שיושב לכאורה בראש האולימפוס על הר של מזומנים ונכסים, יכול להטיח באחיו בעל צרכים מיוחדים שגר בנחלת ההורים כל חייו וכיום היא רשומה על שמו, שהיה קשור אליהם בנימי נפשו, מילים כמו ההורים מתו ותשכח מהנחלה?
לפני המפגש ביקשתי פרטים ראשוניים על האחים וידעתי שדרור הוא בעל צרכים מיוחדים. עד המפגש לא ידעתי עד כמה אוכל לתקשר עם דרור וכיצד הוא יתמודד עם מפגש טעון ריגשית. לא היה לי ברור האם אוכל להביא את דרור לתקשורת כזו שתייצר קרבה ואינטימיות בכדי ליצור את החיבור. קראתי חומר מקצועי באתרים על אנשים עם "הפרעה על הרצף" (כך זה נקרא בשפה המקצועית) והבנתי שהבעיה העיקרית במקרים אלה, היא העדר תקשורת וחוסר במיומנות חברתית ורגשית. בכדי להצליח בגישור אני עובד בעיקר על המקום הרגשי והחיבור האישי וכאן לא ידעתי באיזה מקום נמצא דרור ואך אוכל להגיע אליו.
דרור לא נראה המום מהמילים הקשות שהטיח סטיב, שבאוזני נשמעו מצמררות. כששאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר הוא חייך ואמר "בשמחה". דרור הביט באחיו, היה נראה שהוא מעריץ אותו, כמו מנטור, כמו ילד שמביט באבא ויודע שכשהוא שם הכל יהיה בסדר. חיכיתי למוצא פיו, הייתי חייב לראות כיצד דרור יבטא את המצב אליו הוא נקלע, האם אוכל להרגיש מה עובר עליו באמצעות הדברים שיגיד, רציתי לשמוע אותו מדבר מהלב.
"אני שמח שאנחנו יושבים פה ביחד, התגעגעתי לסטיב, הוא גר בחו"ל ואני מדבר איתו הרבה בטלפון. הוא עוזר לי בכל מה שאני צריך". דרור אמר את הדברים בקור רוח בלי להניד עפעף. "אני לא מבין למה צריך למכור את הנחלה?" המשיך דרור. "אני גדלתי בנחלה כל החיים, אבא לימד אותי את העבודה ואני חקלאי מצויין, אני רוצה להמשיך לעבוד בחקלאות וסטיב עוזר לי".
בשלב זה לא חשתי שיש לדרור בעיה כלשהי, הוא מדבר בשטף, המבט שלו ממוקד במקום אחד, אבל נראה שזה נובע מביישנות יתירה, הוא מסביר את עצמו והמילים יוצאות מפיו בבהירות. "אני רק רוצה עזרה מסטיב" המשיך דרור "אם אני לא מצליח לחסוך מספיק בשביל הוצאות, שתילים או זרעים וחומרים, אני מבקש מסטיב והוא עוזר לי ואני מחזיר לו בסוף העונה, אין צורך למכור את הנחלה".
הבטתי בסטיב, ראיתי שהוא מסתכל על אחיו ביהירות ומחייך. דרור אמר את הדברים בתמימות של ילד, הכל נראה טוב בהשקפת עולמו, מהמקום שבו הוא נמצא, למרות האווירה הטעונה בפגישה. ואז הוא הגיב "תשמע דרור, אתה היית הילד המפונק כל החיים, מאז שאני זוכר את עצמי אבא ואמא התעסקו רק אתך ועם הבעיות שלך, אבא מת לפני חמש שנים וזהו נשארנו לבד ואני לא מוכן להמשיך לגדל אותך".
מזווית העין הבחנתי שסמדר אשתו של דרור מנגבת את הדמעות, נראה שקשה לה מאוד לשמוע את המילים שסטיב מטיח באחיו. דרור לא מצליח להבין שכנראה הוא עומד רגע לפני הסוף של הנחלה, אבל היא הבינה היטב מה קורה. סמדר הכירה את דרור עוד מילדות, היא תמיד היתה שונה ומיוחדת, היא התחברה לבנים ואף פעם לא אהבה בנות. היא בגיל של דרור והקשר שלה אתו התחיל אחרי הצבא, היא נהגה להגיע להורים של דרור בכדי לסייע להם בבית וכך היא התקרבה לדרור.
במהלך שנות הילדות היתה לה רתיעה ממנו בגלל הבעיה שאיתה הוא התמודד מאז ילדותו, אבל ההכרות עם המשפחה ועם דרור גרמה לה להתאהב בו ולרצות להיות שם לידו ולעזור לו כאשה אוהבת ונאמנה. נולדו להם שלושה ילדים מקסימים בריאים וחכמים. המשפחה של דרור חיה את החיים שדרור הכיר בביתו, בצניעות ובאהבה ובחיבור עם הילדים והרבה אהבה לאדמה.
אני רואה כיצד סמדר מסתכלת על דרור, היא מחזיקה לו את היד, היא שם בשבילו, מביאה איתה את הלב הפתוח, למרות הדמעות האור שיש לה בעיניים לא נכבה, אני רואה שם הרבה חוזק ומבין שדרור הוא בר מזל שיש לו את סמדר שמשמשת לו כמצפן ריגשי ברגעים כאלה, שם מקבלת ביטוי המגבלה של דרור.
סמדר ביקשה לדבר, היה לה קשה אבל היא אספה כוחות הביטה לסטיב בעיניים והחלה לדבר "סטיב, אתה יודע כמה אתה חשוב לדרור, מאז שאבא שלכם נפטר, אתה עבורו כמו אבא, גם אם אתה לא רוצה את התפקיד הזה, דרור צריך אותך, לא בגלל הכסף שהוא ואני מאוד מעריכים שאתה מלווה כשצריך, אלא כי אתה שם בשבילו, מדבר איתו ועוזר לו כשצריך לקבל החלטות. כשאבא חיים היה שם לידו דרור היה צריך רק לעבוד, חיים טיפל בכספים וזה היה חיבור מושלם, כעת דרור צריך לעשות את הכל ואם אתה לא תהיה שם, דרור לא יוכל להמשיך ולקיים את העסק. כל חייו דרור עבד בחקלאות, הוא לא מכיר דבר חוץ מהעבודה הזו, היא התרפיה שלו, זו התרופה שלו, אלו החיים שלו, החקלאות זורמת לו בעורקים, הוא עושה הכל מהלב באדיקות אובססיבית והתוצאות מופלאות, אבל קשה לו להתנהל כלכלית ואתה שם בשבילו, מציל אותו, נותן לו בטחון, הוא רק צריך שתהיה שם, שתחזק אותו שתיתן לו בטחון, שתעזור לו להחליט כי קשה לו, אני מבקשת ממך תחשוב על זה".
כשסמדר סיימה לדבר הבחנתי שגם עדי אשתו של סטיב בוכה, היא היתה שם פתאום בתוך השיחה, המילים של סמדר שנאמרו בעדינות, בשקט ועם הרבה עוצמה ורגש, חדרו ללב של עדי, למרות המבט הזגוגי שיש לה בעיניים. עדיין לא ראיתי אצל סטיב את השבירה לה חיכיתי, וזה אומר שלא הגענו לשורש. ביקשתי מכולם לצאת מהחדר ונותרתי לבד עם סטיב.
במפגש אחד על אחד אפשר לפתוח מקומות שלא נפתחים מול אנשים. במצב שבו האדם שיושב מולי נותן חשיבות יתירה לאיך שהוא נראה ומה יגידו אם הוא ישנה לרגע את המבט ההוליוודי שמרוח עליו, הסיכוי שלי הוא רק במפגש אישי, לבד בחדר רק אני וסטיב. הבטתי בסטיב והחלטתי שאני נותן לו את כל הזמן שבעולם בכדי לפתוח לבד את המקום שהיה ברור לי שקיים שם, שהוא לא פתח מעולם, בכדי ליצור את המעבר מאדם קשה כארז לרך כקנה.
"איך העסקים באמריקה סטיב?" שאלתי אותו. ראיתי פתאום ניצוץ נדלק בעיניו, ידעתי שאם אדבר איתו על הכסף שלו הוא ירצה לפזר בחדר אבק של כוכבים בכדי שאדע עד כמה הוא עשיר ורציתי לתת לו את המקום הזה שכל כך חשוב לו, שיספר לי ואני אומר לו "ואוו סטיב אתה המלך של העולם". סטיב סיפר לי על העסקים, ועל דולרים ועל מכוניות ודירות ומגרשים ובניינים, חיים שנראים מבחוץ כמו שנלקחו מהסדרה "דאלאס" אבל האם יש שם רק חיוכים ודולרים או גם מאבקים וצער? את זה עוד לא הכרתי באותם רגעים כשסטיב לא מפסיק לדבר ולתת לי פירוט כמו הצהרת הון מבלי שכלל ביקשתי.
פרגנתי לסטיב על ההצלחה הכלכלית המסחררת שלו, לפי הדברים ששמעתי נראה שכמה דורות קדימה יהיו מסודרים. "סטיב אתה יכול לספר לי קצת על הילדות במושב, זה בטח מרגש לצאת מהמושב ממשפחה צנועה ולעבור לעולם של הגדולים ולהצליח, לשבור את תקרת הזכוכית ולצחוק על כולם שעשית את זה בגדול, מה אתה אומר?".
סטיב חייך, הוא מאוד אהב את התיאור על ההצלחה שלו וענה "מה אני אומר לך, עשיתי את זה בגדול ויש לי היום חיים שלא דמיינתי כשהייתי ילד במושב".
"תגיד סטיב" שאלתי, "למה היה כל כך חשוב לך להצליח בגדול? מה היה שם כשהיית ילד שגרם לך לקחת את עצמך בגיל 21 אחרי השירות הצבאי וללכת לחפש באמריקה דולרים?"
ראיתי שהמבט של סטיב קצת משתנה, משהו בחיוך שהיה לו התרכך מעט והבחנתי שהעיניים זזות ללא הפסקה, נראה שהשאלה הפתיעה אותו, אולי הגעתי למקום שהוא לא רצה לפתוח אפילו עם עצמו עד היום? חשבתי לעצמי.
"תקשיב טוב" סטיב שינה את הטון והחיוך נמחק מהפרצוף המלוקק שלו, "לא מתאים לי החפירות שלך והשאלות האלה, אתה לא מבין שאני היום בן 45 לבד, הכל עשיתי לבד, לא היה לי אף אחד, נסעתי לאמריקה בגיל 21 ולא הסתכלתי אחורה, ישנתי ברחובות, אכלתי מפחי אשפה, זרקו אותי מכל מקום, אכלתי חרא ימים ולילות, קפאתי מקור בחורף, ישנתי על ספסלים בגינות ציבוריות, למישהו היה אכפת ממני? איפה היו ההורים כל השנים? מישהו בכלל הסתכל עלי? אתה לא מבין שאני הייתי בודד במשך שנים, אתה מבין שאין לי אף אחד בעולם, אין לי משפחה, אין לי כלום, אתה לא מבין... אתה לא מבין....".
סטיב בוכה, הוא לא מפסיק לדבר, המילים יוצאות בנועם אבל העיניים שלו לפתע מביעות רגש מדהים, נהרות של דמעות שנוחתות על הארמני וסטיב לא עוצר, "איך הם יכלו לעזוב אותי ככה?, למה לא היה להם אכפת ממני? אני רציתי שתהיה לי משפחה, ברחתי לאמריקה והתביישתי להתקשר הביתה ולומר להם שאני צריך עזרה. הייתי מספר להורים סיפורים על הצלחות ודולרים, בזמן שאני ישן במבנים נטושים ומתרועע עם כל חסרי הבית של אמריקה. ההורים חשבו שאני מלך בזמן שהייתי קבצן, חייתי שנים בשקר, הכל הצגה, התגעגעתי הביתה, צעקתי בלילות שאני רוצה את אמא, כשאני ישן בחוץ בקור ואין מי שיכסה אותי בלילה. אמא איפה היית כל השנים? כמה רציתי חיבוק, הלילות היו קרים וארוכים ואני חיכיתי שתתקשרי, אמא מתה, אבא מת נשארתי לבד, הם לא היו שם, הם היו שם רק בשביל דרור, אתה לא מבין מה עברתי במשך שנים"
רציתי לעצור אותו לרגע והוא היסה אותי "בוקר אחד הגעתי למכון לשטיפת מכוניות לבקש עבודה וקיבלו אותי. בכל המקום היה ישראלי מבוגר שחי באמריקה שנים רבות, היה לו מכון קטן לשטיפת מכוניות ואני התחלתי לעבוד אצלו.
הוא היה בן שבעים כשהגעתי וככל שחלף הזמן הוא התאהב בי והתייחס אלי כמו אל הבן שלו. אהבתי אותו אהבת נפש, עבדתי ימים ולילות ללא הפסקה וחסכתי דולר ועוד דולר בדיוק כמו שאבא לימד אותנו. האיש הזה ישראל שמו ז"ל, דאג לי, הרגשתי שיש לי משפחה, פתאום מצאתי חיים, היה לי כסף, יכולתי לחיות. ישראל נפטר כשמונה שנים אחרי שהתחלתי לעבוד אצלו, היה לו הרבה רכוש ואת המכון לשטיפת מכוניות הוא הוריש לי בצוואה. זו היתה הפתעה ענקית עבורי, וזה גם היה הרגע שבו חל המפנה הגדול בחיים שלי. התפתחתי וגדלתי, קניתי עוד מקומות ופתחתי מכונים לשטיפת מכוניות, התחלתי לרכוש דירות ולשפץ אותן ומכרתי ברווח ענק וכך צברתי רכוש רב, היום העסקים שלי וכל הרכוש שווים כ- 20 מיליון דולר, יש לי הרים של כסף ורכוש אבל אין לי משפחה"
סטיב התנשף, שתה מים, ניגב את הזיעה ופתח את העניבה שלחצה לו על העורק הראשי. הוא פתח שני כפתורים בחולצה והוריד את המקטורן וזה שינה את כל האווירה. ראיתי איך סטיב עובר דרך תוך כדי שיחה, אבל הבנתי מתוך הדברים שזה לא הסוף, עדיין יש משהו שחבוי שם שיושב לו חזק על הנפש ולא נותן לו מנוח.
"סטיב יקירי אני מודה לך ששיתפתי אותי בסיפור שלך ואני מתרגש לראות איזה אדם חזק אתה ומוכשר. אני חייב לשאול, למה לא הקמת משפחה משלך? למה אין לך ילדים?"
פגעתי בול במטרה. לאחר השאלה על המשפחה נפרצו אצל סטיב כל שערי הדמעות, החומות התרסקו בבת אחת והוא החל להתייפח בבכי שהיה קשה להכיל אותו. ניחמתי אותו ועודדתי עד שהוא נרגע ויכול היה לדבר.
"אני ועדי נשואים מזה חמש שנים, הכרתי אותה בנסיעת עסקים, היה ישבה לידי במטוס, זו היתה אהבה ממבט ראשון. היא הציתה בי אש של אהבה וריגושים שלא חוויתי מעולם. הרגשתי שהיא האחת שאני רוצה להעביר איתה חיים שלמים ולהקים משפחה. ניסינו להביא ילדים לעולם ולקח שלוש שנים עד שהיא נכנסה להריון אחרי טיפולים. אני לא אשכח את השמחה שליוותה את ההיריון הזה, כמה חיכינו לו, זו היתה תקופה מורטת עצבים ולבסוף זה קרה. שמחנו, אהבנו, היינו מאושרים, הכל היה לנו, כסף, אהבה, ועכשיו סוף סוף גם ילד שנוכל לגדל ביחד.
בשבוע ה- 12 של ההיריון הגענו לבדיקת הריון שגרתית שנקראת "שקיפות עורפית". ישבתי ליד עדי והרופא הסביר לנו מה אנחנו רואים במוניטור. כמובן שלקחנו רופא פרטי והכל מחלקה ראשונה. לפתע הרופא השתתק ולא הבנו מה קרה, הוא הנהן עם הראש וביקש מעדי להתלבש. ישבנו מולו והבדיקות על השולחן, הוא הביט בנו והעיניים שלו הסבירו הכל "אני מצטער" אמר הרופא "הבדיקה מראה שהעובר עם שקיפות עורפית גבוהה ויש סיכון גבוה מאוד לתסמונת דאון".
הבטתי בסטיב, הוא היה נראה סחוט רגשית, כאילו הוא חווה עכשיו את הרגע הזה מול הרופא, העיניים שלו בהו באוויר והדמעות לא הפסיקו לזלוג, הוא היה נראה מסכן ושבור, ריחמתי עליו מאוד, הסיפור שלו שלא נגמר, רצוף בעליות וירידות וסטיב שנראה בהתחלה כמו סלע מוצק, השיל מעליו את כל הקליפות ושם בפנים נמצאת נפש רכה ושבורה שרק חומות שנבנו במשך שנים יכלו להציל אותה מלהתרסק.
"עדי עשתה הפלה" סטיב המשיך, "בניתוח היה סיבוך ונאלצו לכרות לה את הרחם. עכשיו אתה מבין, הכל נגמר, זהו, לא היתה ולא תהיה לי משפחה אני גמור, יש לי כסף, אבל אין לי כלום בחיים, אני אוהב את עדי מאוד והיא אותי, אבל לעולם לא יהיו לנו ילדים משלנו, לעולם... "
ישבתי עם סטיב כך במשך שעה וחצי, רק אני והוא והקירות ששומעים הכל. סטיב היה מרוסק לחתיכות, זרוק בכסא, כל הג'ל נמרח והשיער התבדר, יכולתי לראות את התלתלים המשפחתיים, ומתחתם עיניים אדומות שאומרות את הכל. סטיב עבר מסע של חיים שעל פני השטח נראים סיפור הצלחה, מושא לקנאה, אבל בתוך תוכו סטיב חווה שבר שסדק לו את הלב וגרם לו לניתוק ריגשי מכל העבר שלו וזה מה שהביא אותו לומר את המילים הקשות בתחילת הפגישה ולאטום את הלב כלפי אחיו למרות מצבו, הבנתי את סטיב וחיזקתי אותו.
לא היה צריך להוסיף יותר מילים, סטיב הסתכל עלי וחייך בביישנות, הוא לא תכנן לשפוך את כל סגור ליבו אחרי שנים שהוא אטם הכל בתוך הנפש וזרק את המפתח לים. זו היתה הדרך היחידה שלו לשרוד את המסע, להפוך לטיפוס קר ומנוקר, אגואיסט שלא רואה אף אחד אפילו לא משפחה.
"תקרא לו" אמר לי סטיב "ברור לך שאני אהיה שם בשבילו כל החיים". לא יכולתי לעצור, הייתי חייב לחבק אותו, הוא ריגש אותי, הדרך שהוא עשה בשעה וחצי אנשים לא עושים בחיים שלמים, סטיב יהיה עכשיו אדם אחר, הוא ידע תמיד שדרור זה לא הבעיה, אבל הוא לא יכול היה לפתוח את המקומות האלה, אפילו כשהוא היה לבד עם עצמו, הוא פחד להתרסק.
דרור נכנס לחדר ביחד עם סמדר ועדי התיישבה ליד סטיב. די היה במבט בפניו של סטיב בכדי להבין מה עבר עליו בזמן שהם היו בחוץ. עדי חיבקה את סטיב ושניהם בכו אחד על השניה. דרור הביט בהם וסמדר חיבקה אותו ודמעות זלגו על לחיה. סטיב קם והלך לעברו של דרור הקים אותו מהכסא וחיבק אותו חיבוק מלא באהבה אחרי שנים רבות שזה לא קרה. שניהם עמדו, סטיב הסתכל לעברנו ואמר "אתם רואים את אחי, הוא המשפחה האחרונה שנותרה לי, אני אוהב אותך דרור" סטיב הביט באחיו, "אני אהיה שם בשבילך עד סוף ימיי, אתה הנצר של המשפחה ואני אעשה הכל בכדי שתצליח ותהיה מאושר".
כולם חייכו בין הדמעות, האחים יצאו כשהם מחובקים והמשיכו את החיים, הם הבינו שבכדי להיות מאושר בחיים כסף יכול להיות אמצעי, אך הדרך להנות ממנו באמת להיות שמח, היא רק אם נהיה מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד".
חג שבועות שמח לכל בית ישראל, אני מאחל לכם שתמצאו את הדרך להיות אחד, להיות שלמים ולהיות מאושרים.
