תקנוניהם של מושבים כוללים מנגנון ליישוב סכסוכים בין חבר האגודה לאגודה, ולעיתים גם בין החברים לבין עצמם. ברובם המוחלט של המקרים קובע התקנון כי הסכסוכים יוכרעו בהליך בוררות. במסגרת הליכים אלו, עולה לעיתים קרובות שאלת סמכותו של הבורר לדון בסוגיה מסויימת או אפילו בהליך כולו. ואכן, חוק הבוררות קובע כי בית משפט רשאי לבטל פסק בוררות כאשר "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות".
פסק דין שניתן לאחרונה (27.6.18) בבית המשפט העליון אשר דן בשאלה האם במסגרת תביעה נזיקית שהגיש חבר אגודה (להלן: "החבר") נגד האגודה, מוסמך בורר לפרש צוואה שהאגודה אינה צד לה, ואשר הזוכים על פיה, בני משפחתו של אותו חבר, חלוקים ביניהם על פרשנותה.
נוכח חשיבותו של פסק הדין, לעניין סמכויותיו של הבורר, ראיתי לנכון לסקור את עיקריו בפניכם.
באותו עניין, התקבלו בשנת 2008 כספים אצל האגודה ממכירת מניות תנובה, אשר חולקו בין המשקים השונים. על פי חלוקה זו, המשק שהיה בבעלות אמו של החבר היה זכאי למענק בסך של 70,000 ש"ח, ולתשלום נוסף בסך של 392,452 ש"ח. כספי תנובה עוררו מחלוקת בין החבר לשלושת אחיו, וזאת על רקע שלוש הוראות מתוך הצוואה של האם: האחת, לפיה מלוא זכויותיה של המנוחה במשק יוקנו לחבר; השנייה, לפיה הרפת השייכת לה תוקנֶה לחבר ולאחד מאחיו; השלישית, לפיה מלוא זכויותיה הכספיות של המנוחה יוקנו לכל נכדיה בחלקים שווים ביניהם. לדידו של החבר, ובניגוד לדעת אחיו, הוא זכאי על פי הצוואה לקבלת כל הזכויות במשק האם, לרבות כל הרווחים המגיעים למשק זה מכל מקור שהוא, וביניהם כספי תנובה. על רקע המחלוקת המשפחתית פתחה האגודה חשבון מיוחד והעבירה אליו את כספי תנובה עד לקבלת הוראות מבני המשפחה.
בחודש מרץ 2010 פנה אחיו של החבר לאגודה וביקש שכספי תנובה אשר יועברו לחשבון בנק של האם, מפני שהחשבון הנוסף יניב ריבית בשיעור גבוה יותר מזה המתקבל בחשבון האגודה. בהתאם לבקשה זו, העבירה האגודה לחשבון הנוסף סך של 525,000 ש"ח שכללו את כספי תנובה ואת התשואה שהצטברה עליהם.
לאחר שניתן צו לקיום צוואת האם המנוחה, פנו חלק מנכדיה לבנק המחזיק בחשבון הנוסף ודרשו את הכספים המופקדים בו מכוח היותם היורשים של זכויותיה הכספיות כאמור בצוואה. על אף התנגדותו של החבר משכו הנכדים את חלקם בכספים המופקדים בחשבון.
נוכח אירועים אלו ובהתאם לתקנון האגודה הגיש החבר תביעה כנגד האגודה בבוררות בטענה כי נהגה ברשלנות או בחוסר זהירות עת העבירה את כספי תנובה לחשבון הנוסף ובכך נגרם לו נזק בשיעור הכספים שהועברו לבנק. האגודה, מנגד, טענה כי אין בינה לבין החבר יריבות ועליו לפנות רק לבני משפחתו, ומכל מקום בוררות איננה ההליך המתאים לבירור המוטבים על פי הצוואה.
בפסק הבוררות קבע הבורר כי בהתאם להוראות הצוואה היה זכאי אמנם החבר לחלק מהכספים שהופקדו בחשבון וחייב את האגודה לשלם לחבר כספים אלו.
האגודה לא השלימה עם כך והגישה בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי. טענתה העיקרית היתה כי הסכסוך הנוגע לפרשנות צוואה מצוי במישור היחסים שבין החבר לבני משפחתו, ועל כן הבורר אינו מוסמך לדון בו. טענות האגודה נדחו בבית המשפט המחוזי ומכאן פנתה האגודה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בראשית פסק דינו מציין בית המשפט כי מוסד הבוררות נועד להגשמת שתי תכליות עיקריות – יצירת ערוץ חלופי יעיל והוגן ליישוב מחלוקות; והפחתת העומס הרובץ על בתי המשפט. לשם השגת תכליות אלה, עילות הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות "מוחלות בידי בית המשפט בזהירות רבה, ועל דרך הפרשנות הדווקנית, כשהמגמה היא ליתן, ככל האפשר, תוקף לפסק הבורר, ולא לבטלו". בית המשפט הדגיש כי האמור מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בבוררות הנובעת מתקנון של אגודה שיתופית.
באשר לטענת האגודה קובע בית המשפט כי ביסוד תביעת החבר מצויה ההנחה כי הוא זכאי לכספי תנובה על פי הצוואה, ולפיכך אין חולק כי לשם הכרעה בסכסוך זה היה על הבורר להידרש גם לשאלת זכאות זו. ברם, אין בעובדה שהבורר נדרש לשאלת זכאותו של המשיב לכספי תנובה על פי הצוואה כדי לפגום בסמכותו לדון בסכסוך, כל עוד קביעתו לא תחייב את מי שאינו צד להליך הבוררות. בית המשפט מוסיף וקובע כי אמנם החבר יכול היה לתבוע את בני משפחתו בגין העברת הכספים. אולם, קיומה של טענה כלפי בני משפחתו אינה מונעת קיומה של טענה גם כלפי האגודה. כך, על אף שמקורו של הסכסוך ב"מגרש" המשפחתי, בשעה שהאגודה העבירה את הכספים לחשבון הנוסף ללא ידיעתו או הסכמתו, הסכסוך עבר למישור היחסים שבין המשיב לבין האגודה.
בית המשפט לא קיבל אף את יתר טענות האגודה ובסופו של דבר דחה את בקשת רשות הערעור והותיר על כנו את פסק הבוררות.
רע"א 3821/18 כפר ידידה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' עצמון מלצר (פורסם בנבו, 27.06.2018)
המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.