שר האוצר ושר החקלאות מבטיחים להוריד לקראת החגים, מחירי מזון גם בעידוד תחרות באמצעות יבוא זול של מוצרים חקלאיים. החקלאים תופסים את המגמה כאיום ממשי על קיומם. עמדתו של שר החקלאות זוכה בין היתר, לתמיכת 'פורום קוהלת', המייצג עמדת ימין כלכלי שיובאה לכאן כמוצר מדף אמריקאי. חישובי עלות-תועלת כלכלית, ותחרות עומדים בגישתם, כערך מכונן לאדם רציונלי. מתוך כך תומכים בפקידי האוצר התובעים דין וחשבון כלכלי להצדקת המפעל החקלאי. אם לדוגמא, עגבניות מספרד זולות יותר, תמיכה ממשלתית בגידול עגבניות בארצנו, ראויה לשיטתם להבחן באופן מקצועי ולא רומנטי או אידיאולוגי.
במקום הזה, הוויכוח עם איש ימין כלכלי, הופך לעקרוני. מתבהרת כאן הנחת יסוד ערכית: השיקול הכלכלי, במפורש או במובלע, מוצב בתפיסת עולם זו, כערך רציונלי מרכזי ומוביל. בעיני, כפי שלימדני הרב ד"ר אליהו רחמים זיני, זו משמעותו האקטואלית של חטא עגל הזהב, בסגידה לשיקול הכלכלי כערך מוביל בחיי אדם. כאן לב המחלוקת: חקלאות עבור האדם ובמיוחד עבור חקלאי יהודי בארץ ישראל, אינה רק מקור פרנסה. היא צריכה להיות ענין שבקדושה, סיפור אהבה. גם במדינות מערביות קפיטליסטיות, ממשלות מסבסדות חקלאות, כי מובן להן כיצד היא מכוננת את המשמעות הגלומה במושג מולדת.
אכן דווקא ליהודים הנוטים מדורות לבחירה בחיי גלות ולהעדפת חיי העיר, החיבור לחקלאות בארץ ישראל הוא תיקון הכרחי. בתפילת מוסף בשלוש רגלים אנו מדגישים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו". זה אנחנו שגלינו, אנחנו שהתרחקנו וממשיכים להתרחק מאדמתנו.
פרופסור יורי סלזקין, יהודי רוסי הפועל בברקלי בארה"ב, שיבח בספרו "המאה היהודית" את תלישותו הכמעט גנטית, של היהודי מן האדמה. במבוא לספרו כתב: "העידן המודרני הוא העידן היהודי. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני, נייד, בעל מורכבות אינטלקטואלית, מעודן מבחינה גופנית וגמיש בעיסוק המקצועי. פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים וסמלים ולא שדות או עדרים...מודרניזציה, במילים אחרות פירושה שכולם הופכים ליהודים. אף אחד אינו מוצלח יותר בלהיות יהודי, מאשר היהודים עצמם." (עמוד 11)
המנדט הצרפתי בסוריה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, מנע באופן מחושב, התיישבות יהודים על אדמות הברון שנקנו עוד בתקופה העותמנית בדרום הגולן, באזור סאחם אל ג'ולן. את המגבלה הסבירו באומרם כי יהודים לגמרי רצויים שם, בתנאי שיעסקו כמו בפריז במסחר, בנקאות ותעשייה. רק שלא יהיו חקלאים, הם עוד עלולים להיהפך בכך לציונים. הם אכן היטיבו לזהות את העוצמה הטמונה בהתחברות יהודי לעבודת אדמתו בארץ אבותיו.
א.ד. גורדון, החלוץ והמחנך, כתב לפני כמאה שנה: "אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה" (האומה והעבודה-עמ' 150)
הפרדסן משה סמילנסקי קבע בראשית ימי המושבות: "אם חקלאות כאן מולדת כאן". לאחר יותר ממאה שנה ראויה קריאתו זו להיקרא שנית בהתחברות מחודשת, גם בתמיכה ממשלתית. את המאמץ להוזלת מוצרי חקלאות צריך שר החקלאות למקד בצמצום פערי התיווך שפוגעים בפרנסת החקלאים, וכמובן גם בקונים. לא בפתיחת השוק ליבוא מתחרה, שעלול להמיט קריסה על חקלאי ארצנו.
