בכל מושב ישנם אנשי מפתח המהווים את שדרת מקבלי ההחלטות. אנשים אלו יושבים בדרך כלל גם בדירקטוריונים של התאגידים אשר בבעלות המושב ו/או תאגידים אשר המושב שותף בהם. על נושאי המשרה, נציגי המושב בדירקטוריון, לדעת חלה עליהם אחריות מתוקף תפקידם וכי לולא ינהגו על פי המתחייב בדין ובפסיקה עלולים להפנות כנגדם טענה שהם רשלנים. מכיוון שמדובר בנושא חשוב בחרתי להביא בפניכם את עיקרי החוק והפסיקה המתייחסים לנושא זה.
ראשית אציין כי הפסיקה מכירה ב"כלל שיקול הדעת העסקי". כלל זה מעניק הגנה לחברי דירקטוריון מפני ביקורת שיפוטית על תוכן החלטה שהתקבלה, ולמעשה מנחה את בית המשפט שלא להתערב בשיקול הדעת של נושאי המשרה בחברה, אפילו אם היה מוטעה. כלל זה נשען על התפיסה לפיה למערכת המשפט אין יתרון מוסדי בכל הנוגע להערכת סיכונים עסקיים, שהם חלק אינטגראלי מקבלת ההחלטות בשדה העסקי, המבוסס במידה רבה על התמודדות עם אי-ודאות. עם זאת, החסינות שכלל זה מקנה להחלטה העסקית אינה מוחלטת, ובניגוד לאי-ההתערבות בתוכן ההחלטה, בכל הנוגע לתהליך קבלת ההחלטות על-ידי נושאי המשרה בחברה, הדין מציב סטנדרטים ברורים וקובע מהם אמצעי הזהירות התהליכיים בהם עליהם לנקוט.
הלכה היא, כי חובת זהירות של דירקטור כלפי החברה מטילה על הדירקטור את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק לחברה. המבחן הקובע לעניין זה הוא מבחנו של הדירקטור הסביר (בשונה ממבחן "האדם הסביר"), במובן זה שכהונה כדירקטור מחייבת עמידה בתקן מיומנות תובעני של ניהול כמשלח-יד מקצועי. במילים אחרות, על כל דירקטור לנקוט בכל אותם אמצעי זהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין.
מה כוללת אותה חובת זהירות? סעיף 253 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע כי "נושא משרה יפעל ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר, באותה עמדה ובאותן נסיבות, ובכלל זה ינקוט, בשים לב לנסיבות הענין, אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקית של פעולה המובאת לאישורו או של פעולה הנעשית על ידיו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו חשיבות לענין פעולות כאמור".
סעיף זה דורש, למעשה, מנושא משרה בחברה לעמוד בשתי דרישות עיקריות – הראשונה היא לנקוט באמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות של פעולה המובאת לאישורו וכל מידע אחר שיש לו חשיבות לעניין זה, והשנייה היא שתתקיים בו מידה נאותה של מיומנות וכישורים.
לגבי הדרישה הראשונה, החובה לקבלת מידע, מפסיקת בתי המשפט עולה כי הדרישה לקבל מידע מלא צריכה אמנם להיות מציאותית וסבירה בהתאם לנסיבות העניין, אך על המידע להיות מהותי ונוגע באופן ישיר לכדאיות העסקית של הפעולה הטעונה אישור. נקבע כי הדירקטוריון צריך לבחון חלופות לפעולה המוצעת, וכי איסוף המידע צריך להיעשות באופן רציונאלי. מכל מקום, ברור כי טרם קבלת החלטה או אישור פעולה, ועוד קודם לדרישת המידע הרלוונטי, על הדירקטורים להיות מודעים לטיב ההחלטה או הפעולה הנדונות. בהתאם לחוק, דירקטור זכאי להיעזר בחוות דעת של מומחים בעלי מקצוע. עם זאת, בפסיקה הודגש כי קבלת חוות דעת או עצת מומחה אינה פוטרת דירקטור מהפעלת שיקול דעת עצמאי באשר לטיב העצה ונכונותה.
לעניין הדרישה השנייה, דרישת המיומנות והכשירות, סעיף 224א לחוק החברות קובע כי לא ימונה לכהונה כדירקטור "מי שאין לו הכישורים הדרושים והיכולת להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקיד של דירקטור בחברה, בשים לב, בין השאר, לצרכיה המיוחדים של החברה ולגודלה". כך למשל, בפסיקה נקבע כי דירקטור שלא יכול להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקידו, נוכח מצבו הרפואי או שהותו בחו"ל מפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. בהקשר זה הודגש כי מילוי חובותיו של דירקטור אינו יכול להתבצע ב"שלט רחוק", וחלק מהותי בתפקוד תקין של הדירקטוריון הוא קיום ישיבות ונוכחות פעילה של הדירקטורים בהן.
חובה נוספת המוזכרת בחוק היא חובת האמונים של הדירקטור לחברה. בתמצית אציין כי חוק החברות קובע כי נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה – יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים; יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה; יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.
לסיכום, לצד הזכויות שמעניק החוק לדירקטור מוטלות עליו חובות, לנהוג בחובת זהירות כלפי החברה וחובת אמונים. על נציגי המושב, ככל דירקטורים אחרים, למלא אחר חובות אלו ולא לזלזל בהם, ובכך, בנוסף לשמירה על טובת החברה, ישמרו גם מפני טענה אישית בעניין תפקודם.
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
