מוכר וידוע כי זכויות החברים בנחלות המושב מוסדרות ורשומות בספרי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ולעיתים גם בפנקסי הגורם המיישב. רישום זה מהווה אינדיקציה ברורה, לכאורה, לכך שבמידה ורמ"י רשמה את הזכויות בספריה, בעלי הזכויות הם כפי שמופיע במרשם.
מה יהיה הדין במקרה בו בת זוג נרשמה לאחר שנים רבות בזכויות המשק של בעלה, במשותף. האם הדבר יהווה ראיה מספקת כדי לזכותה במחצית הזכויות בעת גירושיהן? בכך דן לאחרונה בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפסק דינו והנה הדברים לפניכם בתמצית.
עמ"ש (משפחה) (ב"ש) 48646-12-15 ל.א נ' י.א),
רקע עובדתי
לימור ויוסף (שמות בדויים) התחתנו בשנת 75' והתגוררו במושב, במשק אשר היה רשום על שמו של יוסף עוד מימי רווקותו. לאחר כ-4 שנים החליטו לעזוב את המושב ועברו להתגורר בעיר, בדירה אשר רכשו יחד. לאחר כ-30 שנות זוגיות נקלעו נישואיהן למשבר והם התגרשו. במסגרת הליך הגירושין, הגישה לימור לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף במשק בו התגוררו בתחילת חייהם. לאחר הגשת התביעה, פנתה לימור אל רמ"י בבקשה להירשם כבעלת הזכויות במשק במשותף עם יוסף ואכן רמ"י נענתה לבקשתה ורשמה אותם כבעלי הזכויות. בחלוף כשנה ומשהובא לידיעתו של יוסף שינוי מצב הזכויות, פנה יוסף לבית המשפט בתביעה לקביעה (הצהרה) לפיה הזכויות במשק שייכות לו בלבד וכי ללימור אין כל חלק בהן. תחילה קבע בית המשפט כי זכויותיהן במשק שוות ומשכך יפורק השיתוף והמשק יימכר. בהתאם לכך, חלקה של לימור נקבע על מחצית מהתמורה שתתקבל. יוסף, אשר לא קיבל את עמדת בית המשפט, הגיש ערעור על פסק הדין, בו טען, בין היתר, כי לימור לא הוכיחה שכוונתו הייתה לשתפה בזכויות במשק וכי הזכויות הוענקו לה שלא כדין ובניגוד לתנאי ההסכם המשולש. בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו של יוסף בחלקן והחליט להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיכריע בשאלת כוונת השיתוף בזכויות המשק. יוסף טען כי גדל במושב מילדות, קיבל את הזכויות בעודו רווק, לימור הייתה 'אורחת' לזמן קצר ומעולם לא התכוון לשתפה בזכויותיו והוסיף כי מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף אלא התנהלו בהפרדה בעניינים כספיים למעט מקרים בהם סיכמו על נכס במשותף, כדוגמת הדירה בעיר. לימור טענה כי סברה שהיא חברת מושב מתוקף נישואיה ליוסף, כי היא השקיעה יחד עם יוסף בבניית חממות ומחסן וכן נטיעת פרדס בשטח המשק וכי בזמן שהוגשה התביעה ע"י יוסף הזכויות היו רשומות על שמה ברמ"י. לאחר שהגישו הצדדים את טענותיהם, קבע בית המשפט כי הזכויות במשק הינן זכויות בלעדיות של יוסף וללימור לא מגיע בהן חלק. על קביעתו זו הגישה לימור ערעור לבית המשפט המחוזי בדרישה כי יכיר בזכויותיה.
הכרעת בית המשפט המחוזי
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
בית המשפט קבע כי לאור התנהלותה של לימור במסגרת ההליך, לא עמדה היא בנטל ההוכחה כי היא זכאית למחצית הזכויות במשק בהתאם לחזקת השיתוף, זאת בהסתמך על זכויותיה שנרשמו ברמ"י ומתוך הנחה שגויה כי יש לה להסתפק ברישום זכויות אלו ואין מחובתה להוכיח כי רישום הזכויות על שמה בוצע על דעתו של יוסף, בהסכמתו ומתוך כוונת תחילה. בית המשפט הדגיש כי חובת ההוכחה לכך הייתה עליה וכי טענותיו של יוסף ביחס לזכויותיו במשק משך שנים רבות לא נסתרו על ידה. משכך, דחה בית המשפט את ערעורה והותיר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה, משמע, יוסף הוא בעל הזכויות הבלעדיות במשק.
אם ננסה לעמוד על הנקודה בולטת ביותר בפס"ד זה - מדובר במקרה בו בית המשפט, לאחר שכבר קבע כי בעל המשק אינו בעל הזכויות לבדו, הופך את החלטתו בעקבות הערעור וקובע כי על אף שהיינו נוטים לחשוב כי הרישום מהווה ראיה חד משמעית לזכויות בת הזוג, רישומה של בת הזוג בספרי רמ"י אינו סוף פסוק. אלא שיש לחפש ולבדוק אחר כוונת הצדדים בביצוע רישום הזכויות על שם בן הזוג האחרון והאם הייתה הסכמה בין בני הזוג כי הזכויות במשק יירשמו על שמם במשותף והיות והרישום לא בוצע על דעת בעל המשק, ממילא אין לו תוקף.
הערה :
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו . אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה .
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת .
עמ"ש (משפחה) (ב"ש) 48646-12-15 ל.א נ' י.א),
