ז
ה מעל עשור שאנו חוזים בשינויים דרמטיים של המרחב הכפרי, כתופעה כלל עולמית המוכרת בעיקר בעולם המערבי, עם סוגיות ייחודיות הנוגעות רק למרחב הכפרי בישראל.
מדובר בתהליך המתרחש בעולם המודרני שבו מספר החקלאים מצטמצם, אך לא החקלאות, ותופעה זו אינה פוסחת על מדינת ישראל.
חקלאות מודרנית דורשת כלים ותשתית ובלעדיהם לא ברור מאליו שזו תיוותר לנצח. העוסקים בחקלאות נדרשים לעבודה קשה והכנסתם לא בהכרח מובטחת, שכן היא תלויה גם בפגעי מזג האוויר, בשווקים ואירועים המתרחשים במדינות אחרות. החקלאים הם אלו שתמיד נאלצים לקחת את הסיכון ולא זאת אף זאת, למרות הסיכון, חלקם בהכנסה מהמחיר שנגבה מהלקוח במרכול היא הנמוכה ביותר.
החקלאות הישראלית נחשבת בעולם כחקלאות מובילה, כחקלאות מתקדמת, אך יש סכנה רבה שמצב זה עלול להשתנות תוך מספר שנים והכתובת על הקיר!.
דוגמא לסכנה זו היא הדור הצעיר שמוצא אלטרנטיבות קלות יותר לעבודה עם הכנסה גבוהה בהרבה מהשכר שזוכה לו החקלאי, שכידוע אינו נמצא בעשירון העליון.
לחקלאות יש תרומה רבה: הן להבטחתה של תוצרת טרייה של ירקות ופירות ובשנים האחרונות תוצרת זו מסופקת במהלך כל השנה, הן לשמירה על שטחים פתוחים ויצירת נוף מורשת, הן להבטחת גבולות ושמירה על קרקעות וכמובן תרומה אקולוגית שבאה לידי ביטוי בשיפור איכות האוויר, קליטת פסולת עירונית וסיוע בחלחול מי גשמים לאקוויפרים.
בעולם המערבי, למדו להעריך ולהוקיר את המרחב הכפרי ואת החשיבות לשמור על התפתחותו והמדינות בו מסייעות באופן ישיר ועקיף לקיומו של מרחב זה ושל כל המתפרנסים בו בהבנה כי הדבר משרת את הציבור כולו.
המרחב הכפרי בעולם, זוכה לתקציבי מחקרים, לסיוע עקיף וישיר לחקלאות בתוכניות ארוכות טווח. בעולם מבינים כי פיתוח בר קיימא של המרחב הכפרי חשוב לציבור הרחב, לא פחות משהוא חשוב לחקלאים עצמם. בעולם המודרני, העידוד והתמיכה מתקיימים בכל מקום בו יש חקלאים ולא רק בפריפריה. מדובר בתפיסה אסטרטגית הרואה בחקלאי, לא רק את מי שמייצר מזון, אלא גם כמי ששומר על שטחים פתוחים שמהווים ריאה ירוקה לכל העוברים והמטיילים בסביבתו.
להתיישבות בארץ יש מאפיינים ייחודים ועיקרם שהם מבוססים על התארגנות של חברים בקואופרטיבים (מושבים, כפרים, קיבוצים ואחרים). מדובר בתופעה ייחודית שאין כדוגמתה במבנה הארגוני שלה, כמו גם במבנה המוניציפאלי שלה בעולם. מאפיין נוסף, שלמרות שמרבית ההתיישבות הוותיקה גאלה קרקעות, תפיסת העולם הייתה שאין לאחוז בקרקע פרטית, ולכן רגע אחרי שרכשו קרקעות, הם מסרו אותם לחזקת הקק"ל שניהל למעשה את הקרקעות עד תחילת שנות ה-60, עת הוקם ממ"י לנהל את קרקעות המדינה, נכסי הנפקדים וקרקעות קק"ל.
קיימים כיום כאלף נקודות התיישבות ורובם הגדול נמצא באזורי פריפריה, כובשים את הנגב ואת הגליל, את הערבה והגולן.
בעולם, תופעה זו נחשבת לייחודית, ורבים באו ועדיין באים ללמוד על התפתחותם של הקואופרטיבים בארץ ורק בארצנו ה"נאורה", במקום לסייע בטיפוחה וקידומה של ההתיישבות המפוארת, עושים פקידים במשרדי ממשלה מסוימים כמעט הכול על מנת להערים קשיים על הגרים במרחב זה ועל לחם חוקם.
משרדים רבים עוסקים במרחב הכפרי ולמרות "ההורים" הרבים התחושה שהמרחב הכפרי נותר יתום.
כך לדוגמא, משרד אחד מחליט החלטה שביצועה תלוי במשרד אחר ואינו רוצה לקיימה.
הממשלה מחליטה החלטות הקשורות למרחב הכפרי וועדות של פקידים שהקימה הממשלה מחליטות החלטות הפוכות.
המרחב הכפרי, צריך להיות נכס אסטרטגי למדינה ולתושביה ועל המדינה על כל זרועותיה להקצות את כל המשאבים הדרושים כדי שהמרחב הכפרי יישאר משמעותי לדורות הבאים.
מטרה זו אפשר לקיים רק בתוכניות ארוכות טווח ובשיתוף נציגי ההתיישבות, שכן אין לנו ארץ אחרת.
יש חשיבות לחשיבה מערכתית, ארוכת טווח שלא תהיה תלויה בפקיד זה או אחר או בממשל זה או אחר ורק אז נוכל לראות שהמרחב הכפרי מובל לשינויים ראויים ולא מוביל לשינויים שעל חלקם כולנו נצטער בעתיד.
הכותב: עו"ד ומשמש כמזכ"ל כפרי האיחוד החקלאי
