שאלות מרכזיות ומשמעותיות שדורשות חשיבה מעמיקה בתהליך העבודה עם ההורים בעת עריכת צוואה או בעת ביצוע חלוקת עיזבון בין יורשים, בין שנותרה צוואה ובין שלא נותרה צוואה או כשנותרה צוואה שקובעת חלוקה שווה, הן - כיצד נתחשב בזכויות או בכספים שקיבלו היורשים בחיי ההורים במסגרת בחינת השווי של נכסי העיזבון לצורך ביצוע החלוקה? האם נשתף את הילדים בלבטים ביחס לחלוקה?
בכדי שנתחבר ל"סיפור המשפחתי" שמלווה רבים במגזר החקלאי ודורש טיפול זהיר ורגיש, שכן מדובר במוקש מורכב לפירוק שמלווה את המשפחה שנים רבות ופעמים רבות נמצא "מתחת לפני השטח" ומחכה לשעת כושר להתפרץ החוצה, אביא סיפור מהחיים שימחיש היטב את הקשיים שמשפחות חוות בדיון על עתיד "הנחלה המשפחתית" ובחלק ב' ננתח את שיטת "ארבעת השלבים" לעריכת צוואה וחלוקת עיזבון - משפטי, מיסוי, כלכלי ותכנוני.
"חבורת הגולשים"
ירון ולאה בעלי זכויות בנחלה הגיעו לפגישה וכבר מהמבט הראשון יכולתי לזהות היטב שמשהו מאוד קשה עבר על הזוג המבוגר שישב מולי. הם הגיעו להחלטה שהם רוצים לערוך צוואה לאחר תהליך ארוך שהם עברו עם הילדים שהביא למשבר עמוק עם ארבעת ילדיהם. ההורים המסכנים ניסו לעשות כל שניתן בכדי לגשר על המחלוקת עם הילדים, אך ככל שהם ניסו לעזור, כך השלום התרחק והם נותרו לבדם ללא ילדים ונכדים שבורים ואובדי עצות.
ירון הגיע לארץ מאירופה והקים נחלה חקלאית לתפארת, הוא מגדל תבלינים ועלים ירוקים ושמו יצא לפניו בארץ ובעולם כמומחה לפתרון בעיות של מזיקים בחקלאות. לאה גידלה את הילדים עם הרבה חום ואהבה, היא היתה שם בשבילם לאורך כל הדרך, תמכה, עודדה ופרגנה. היא הלכה אחרי החלומות שלהם ואפשרה להם לפרוץ ולגלות את עצמם, כל אחד בהתאם לכישרונות איתם הוא נולד. בבית תמיד היה כסף שסייע להגשים את הרצונות של הילדים וברבות השנים למרות ההפרש בגילאים, נרקמה בין הרביעיה חברות נפלאה וההורים המאושרים היו גאים ורוו נחת.
כאשר הבן הבכור תומר סיים את הצבא ירון הציע לו להיכנס לעסק המשפחתי שבאותה עת היה מאוד מצליח. תומר התחיל לעבוד עם אביו, היה ביניהם קשר מצוין, אך תומר שהיה מאוד מוכשר במקצועות ריאליים רצה ללמוד וירון שחרר אותו לדרכו באהבה. תומר למד מחשבים והיום הוא מהנדס מצליח בחברה בורסאית. אחרי תומר ניסה ירון להציע לנעם, רועי וניר את העסק המשפחתי, כל אחד בתורו, אבל גם הם לא התחברו לחקלאות וכל אחד מהם פרש כנפיים והלך לדרכו. ההורים תמכו ושמחו על כך שכל אחד מהילדים רצה להצליח בדרכו ואכן ברבות הימים ברור היה שההחלטה היתה נכונה, לשחרר אותם לדרכם ולא ללחוץ עליהם לעבוד בעסקי החקלאות.
כאשר תומר היה בן עשרים וחמש, נוצרה הזדמנות לקבל זכות במגרש בהרחבה של המושב. באותה עת בשנות התשעים החלה ההרחבה במושב וההורים מאוד רצו מגרש עבור אחד הילדים. תומר שהיה הבוגר בין האחים הסכים לקבל את המגרש למרות שבאותה עת לא היה לו ברור אם הוא יבנה את ביתו במושב, אך ההורים לחצו והוא קיבל על עצמו את הזכות במגרש. תומר שילם את דמי הפיתוח למושב ואת דמי ההיוון לרמ"י כאשר כל העלות הגיעה לכדי כ- 100,000 $ באותה עת. תומר השתמש בכספים שהוא חסך והשקיע את כולם במגרש בהרחבה. לאחר מספר שנים תומר התחתן ובנה בית במגרש בהרחבה שהיה על שמו.
נעם התחתן אחרי תומר וביקש מההורים לבנות בית שני בנחלה. ההורים הסכימו מיד ואפשרו לנעם לבנות את הבית ומאז הוא מתגורר ביחד עם משפחתו בנחלה כעשרים שנה.
רועי הילד השלישי, מתגורר בעיר וחולם לבנות בית בנחלה. כאשר ההורים התבשרו כי עומדת להיות מאושרת במושב תכנית לבית שלישי, הם הודיעו לרועי והוא כמובן היה מאושר והחל לבצע את ההכנות הנדרשות על מנת לבנות את הבית השלישי בנחלה כאשר הדבר יתאפשר.
ניר הבן הצעיר מתגורר בחו"ל, הוא עובד בעסקי אופנה ומאוד מצליח, אין לו כל כוונה לשוב לארץ, הוא מאושר במקום שבו הוא חי. ניר נשוי ויש לו שלושה ילדים ובכדי לשמור על הקשר עם המשפחה, ניר הקפיד כל השנים להגיע בכל קיץ לארץ.
במהלך השנים ההורים כלל לא חשבו שצריך לערוך צוואה. הם לא דנו עם הילדים על עתיד הנחלה. הם נהגו לשוחח ביניהם על הנושא של הנחלה, אך לא היתה להם דעה נחרצת ביחס לחלוקה. ההורים לקחו בחשבון במסגרת הדיונים ביניהם, שנעם מתגורר בנחלה ורועי יבנה בית שלישי בעתיד, תומר מתגורר בהרחבה וניר כלל לא מעוניין להתגורר בארץ. עלתה בהם מחשבה שהנחלה תחולק בין נעם ורועי ואת שני הילדים האחרים הם יפצו בפיצוי כספי. ככל שהשנים חלפו, הבינו ההורים את המורכבות של חלוקת הנחלה, הם ראו מה קורה במשפחות מסביב שמתפרקות על בסיס חלוקת הנחלה, הם ליוו חברים טובים שהגיעו למצבים קשים מול הילדים בגלל הנחלה והחששות החלו לקנן בליבם.
ירון ולאה גידלו את הילדים באחדות ותמיד אמרו להם את המשפט "בסוף אתם תישארו ארבעתכם ולכן אתם חייבים לדעת להסתדר". את המשפט הזה נהגו ההורים לומר להם כאשר הם היו רבים בגיל ההתבגרות, הם רק לא הבינו אז אילו בעיות הנחלה המשפחתית עשויה ליצור, כשהריבים של גיל ההתבגרות יהיו "נופת צופים" לעומת מה שזימן להם העתיד.
הכל התחיל בערב אחד כאשר הילדים נפגשו אצל ההורים למפגש משפחתי עם "בירה ונשירה". המשפחה נהגה להיפגש בנחלה בערבי הקיץ החמים, כאשר ניר הגיע לחופשה השנתית. הם אהבו לשיר "קריוקי" על הדשא עם הנכדים עם הרבה צחוקים ושמחה. ברגע אחד גורלי, כאשר כולם ישבו סביב למדורה החלה שיחה לגבי העתיד של הנחלה. ההורים כבר הגיעו לגיל שמונים והרגישו שהם חייבים לשתף את הילדים בתחושות שלהם לגבי עתיד הנחלה.
ירון החל בשיחה ומסביב השתרר שקט. ירון פתח ואמר "ילדים, אני ואמא רוצים לדבר איתכם על עתיד הנחלה". לפתע ירון נעצר, הוא הביט סביבו וראה את הילדים מביטים בו בחזרה, משהו לא נתן לו להמשיך, תחושה פנימית עזה יצרה אצלו תובנה שמהרגע שהוא פתח את השיחה, מה שהיה זה כבר לא מה שיהיה, כל החששות שלו ושל לאה התממשו ברגע אחד. ירון חש שהוא עשה את טעות חייו, הוא הבחין בעיניים של הילדים והבין מתוך הדממה המקפיאה שחלחלה אט אט לתוך כל נימי גופו, שהילדים כנראה חיכו לרגע הזה שבו ההורים יפתחו את נושא הנחלה. באותן שניות שנראו כמו נצח, ירון נזכר ברמזים הקטנים שכל אחד מהילדים זרק לעברו בשיחות שהוא ניהל איתם בנפרד והכל התחבר לו כעת לתמונה אחת ברורה. התובנה המפחידה עמדה כעת מול עיניו ובאותו רגע הוא ידע שהגורל שלו ושל לאה נחרץ. הכל קרה במהירות, ירון אסף את עצמו ולמרות כל התחושות הוא החליט להמשיך. "ילדים יקרים" ירון כיחכך בגרונו קולו רטט והוא לקח נשימה, "אני ואמא מתלבטים מזה זמן רב איך לשתף אתכם ברצונות שלנו לגבי עתיד הנחלה ועלו לנו מספר רעיונות שרצינו לשתף".
אף אחד מהילדים לא פצה פה, כולם ישבו דרוכים. ירון התפלל בליבו שאולי מישהו יעיר הערה, יזרוק בדיחה לאוויר, הציניות שאפיינה כל כך את הילדים לפתע נעלמה וירון הבין שהוא נלחם כעת על חייו. "אתם יודעים שרועי מאוד רוצה לעבור מהעיר למושב ולבנות בית שלישי בנחלה" ירון המשיך, "אנחנו נשמח מאוד שהוא יעבור להתגורר בנחלה כאשר יתאפשר וחשבנו על כך שבגלל שנעם ורועי יתגוררו בנחלה, לאפשר להם לקבל את הנחלה אחרינו וכמובן שכל אחד יקבל חלק שווה מהנכסים שאנחנו נשאיר אחרינו".
ירון נשען לאחור ושקע לתוך הכיסא, כל האוויר אזל מגופו, הוא הרגיש מותש כמו אחרי מסע של מאה ק"מ בסיירת צנחנים, המצח שלו נטף זיעה והוא חש שהדופק חונק את גרונו. הנשימה שלו החלה להיות כבדה, לאה שזיהתה את המצוקה של בעלה חשה לעזרתו והושיטה לו כוס מים שאותם הוא גמע בלגימה. לאה הרגישה היטב את ההתרגשות שעברה על ירון. הילדים לא הוציאו הגה מהפה, כולם ישבו מסביב והביטו בהורים שנראו מסכנים ותשושים ולמרבה הפלא אף אחד מהילדים לא קם להושיט עזרה לאבא. נראה שכל אחד היה צריך רגע לעצמו, להתאושש מהבשורה של האבא המבוגר שעשה מאמץ הרואי בכדי לפתוח את צפונות לבם של ההורים. נראה שכל אחד מהילדים נסגר בתוך עצמו, לא היה ברור על מה ולמה? אך היה ברור שמשהו נשבר שם במרקם שאיחד את המשפחה כאשר החל הדיון על הנחלה.
המפגש הסתיים בתוך דקות. הילדים קמו והודו להורים, כל אחד מהילדים נפרד בחיוך מאולץ ואט אט כולם נעלמו לתוך הרכבים. נעם נכנס עם המשפחה לביתו, וההורים נותרו המומים לבדם על הדשא. לאה הביטה בירון, הוא הרים את העיניים והיא קמה התישבה לידו וחיבקה אותו חיבוק אוהב עם הרבה חמלה. היא היתה גאה בו על האומץ שהוא הפגין מול הילדים וידעה עד כמה היה לו קשה. הדמעות של ירון הרטיבו את חולצתה, היא הרימה את ראשו והביטה בו. לאה לא הצליחה לעצור את הדמעות שזלגו ללא הרף ואמרה "ירון, אנחנו נעבור את זה ביחד, יש לנו ילדים חכמים ונבונים הם אוהבים אותנו, יש לנו משפחה מאוחדת וחזקה ואנחנו נעבור את זה, אל תדאג יהיה בסדר". ירון לא ענה, הוא היה שבור מידי בכדי להשיב לה, הוא רק הנהן בראשו וחיבק את לאה. שניהם נותרו כך דקות ארוכות עד שהדמעות פסקו, היה להם קשה להרים את עצמם מתוך ההלם שהם חוו, זו פעם ראשונה שהם הרגישו לבד, הילדים פשוט נטשו אותם על הדשא ובלב של שניהם קינן החשש שזו רק התחלה של מציאות חדשה.
הלילה הראשון לאחר המקרה היה קשה מנשוא, ירון ולאה נכנסו למיטה עם לב שבור וכואב ולא דברו, כל אחד הביט בתקרה ודמיין את הילדים והנכדים, את התחושה הנפלאה של המפגשים והחיבור בין כולם ואת הרגע הנורא שבו הם החליטו לשתף את הילדים בעתיד הנחלה. ההורים המסכנים לא דמיינו לעצמם שהילדים מעסיקים את עצמם במחשבות על חלקם בנחלה, הם לא האמינו שמה שקורה במשפחות של החברים מסביב יכול להיכנס לביתם, אך המציאות טפחה על פניהם ברגע אחד גורלי.
השחר הפציע, לאה קמה מהמיטה ועשתה את דרכה לכיוון המטבח להכין קפה וארוחת בוקר. השניים התיישבו במרפסת מול הנוף של העמק, הנחלה טבולה בירוק מסביב והציוץ הראשון של הציפורים שתמיד נשמע כמו מנגינה נפלאה של הטבע, צרם לאזנים של ירון שחש תחושה של אבדן שליוותה אותו כל הלילה. לאה לקחה את הטלפון שהיה מונח על השולחן והביטה בהודעות ווטצאפ שנשלחו אליה. היא שוטטה בין ההודעות ולפתע עיניה פגשו את הקבוצה המשפחתית, "חבורת הגולשים" כך הם קראו לקבוצה המשפחתית, ע"ש כשרון הגלישה של ארבעת הילדים שגדלו ליד הים ובילו שעות רבות בגלישה בילדותם ועד היום. לאה הרימה את עיניה מהטלפון וירון הבחין שלאה בוכה, הוא נזכר בערב הנורא שעבר עליהם ורק חשב בליבו "מה עוד יכול לקרות...?".
לאה מסרה לירון את הטלפון, הוא הביט בקבוצה המשפחתית וחש שכל הדם נוזל מגופו, ידיו החלו לרעוד והוא הרגיש שהכל נעשה שחור מסביב, שוב המחנק בגרון ודפיקות הלב המואצות. לאה נגשה אליו במהירות וליטפה אותו, היא לקחה את הטלפון מידיו ועזרה לו להירגע. הוא הביט בה ובקושי הצליח לדבר "מה נעשה לאה? מה נעשה? במו ידינו הרסנו את המשפחה, איך נעבור את זה?...". לאה לא השיבה, היא רק ליטפה את ירון והדמעות זלגו מעיניה ללא שליטה, היא הרגישה שהיא צריכה להיות חזקה עבור שניהם, כי היא הבינה שהם יוצאים למאבק על המשפחה.
לאה חזרה והתישבה ליד ירון, שניהם לא פצו פה, הם הביטו סביב ורק ביקשו להתעורר מחלום הבהלות, השקט שהיה שם באותם רגעים הגביר את הקולות הפנימיים ואת המצוקה. בתוך הנפש של ההורים המסכנים התחוללה סערה, הילדים הוציאו את עצמם מקבוצת הווטצאפ המשפחתית, אחד אחרי השני, תומר, נעם, רועי וניר, אף אחד לא נשאר בקבוצה, ההורים נותרו לבד. זו רק קבוצת ווטצאפ, אבל הנטישה העידה על כך שהילדים לא רוצים להיות חלק מהמשפחה, הם כועסים ומאוכזבים וההורים אפילו לא יודעים למה? מה הם אמרו שגרם לילדים לעזוב את המפגש ולהוציא את עצמם מהקבוצה שהיתה מלאה בחוויות, תמונות והודעות שהעידו על כך ש"חבורת הגולשים" טיילה ביחד בארץ ובעולם, משפחה מגובשת ואוהבת וברגע אחד שבו הנחלה המשפחתית עלתה על השולחן, הכל התפרק כמו מגדל קלפים - איך זה יכול להיות? ההורים נותרו המומים ללא מילים ורק עם דמעות וכאב ששורף את הלב ולא עוזב יום ועוד יום. הילדים לא מתקשרים ולא שואלים לשלומם, כולם נעלמו כליל, הילדים, הכלות והנכדים, בערב אחד הם היו שם ולפתע הכל נגמר.
ירון ולאה ניסו בכל דרך להחזיר את הילדים חזרה, הילדים ענו לשיחות הטלפון, אך השיחות היו קרות ואף אחד לא רצה לדבר על הנחלה. כל ניסיון ליצור מפגש משפחתי לא צלח, הילדים לא שתפו פעולה. ככל שהימים חלפו, ירון ולאה הרגישו שהכוחות שלהם אוזלים, הם חשו תשושים, החיות והשמחה שכחו והנפש רק רוצה להיכנס למיטה, לכבות את האור ולבכות מתחת לשמיכה ולחכות שהסיוט הזה כבר יגמר, שיפסק הכאב שרק הופך להיות חד וצורב בכל רגע שעובר, שרק יעלם.
פגשתי את ההורים לאחר מספר חודשים שחלפו עליהם בניסיונות לחבר בחזרה את המשפחה. הדרך שהם עברו מאותו מפגש משפחתי בערבו של קיץ בנחלה ועד שהם הגיעו לפגישה, גרם להם לצער שהותיר צלקות בנפש הפצועה, שנראו היטב על פניהם המקומטות ובעיניים הכבויות. המצוקה שההורים הביעו והבכי שלא פסק והכמיהה לעזרה, חיברו אותי לתחושות של האבדן ויצרו רצון עז לסייע.
המשימה הראשונה היתה ליצור אצל הילדים את הרצון להיפגש, דבר שבאותו רגע כלל לא היה מובן מאליו. ההורים הסבירו שאין לילדים כל רצון להיות בחברתם או לדבר איתם על הנחלה. כעת נדרשנו למצוא את הדרך להביא לכך שהילדים יסכימו לפגוש אותי בכדי שנוכל להבין - מה בדברים שירון אמר באותו ערב גרם לילדים לנטוש ולא לרצות לדבר עם ההורים?
נכתב כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אז כשאין ברירה צריך למצוא דרכים "יצירתיות" בכדי לפתוח פתח כחודו של מחט לשיח. קשה להאמין או להבין, אבל גם כשמדובר בהורים וגם כאשר אני שומע שהמשפחה היא סיפור שמלא באהבה וחיבוקים - כן, גם במקרים כאלה, כשיש מחלוקת לפתע אנחנו מוצאים שזרעים קטנים של פורענות שנזרעו ללא כוונה במהלך גידול הילדים, יכולים לפרק חיים שלמים.
שוחחתי עם הילדים ושכנעתי אותם להגיע לדיון על עתיד העיזבון של ההורים, הסברתי להם שההורים משאירים לא רק נחלה אלא נכסים נוספים ואני רוצה לשמוע כל אחד לפני שאני עורך עבור ההורים צוואה. לא היה קל לשכנע אותם להגיע, הם רצו לוודא שהפגישות יתקיימו ביחידות ללא ההורים או האחים וכך אכן היה.
נפגשתי עם הילדים כל אחד בתורו. תומר הסביר לי שהוא חשב שיקבל את הנחלה כי הוא הבכור. הוא כלל לא הבין מדוע ההורים החליטו לתת את הנחלה לאחים שלו, נעם וניר. כשהסברתי שנעם בנה בית בנחלה ורועי יבנה את הבית השלישי והוא קיבל מגרש בהרחבה, תומר התרעם והשיב לי "ההורים לא נתנו לי דבר אני שילמתי עבור המגרש והבית". ניסיתי להסביר לו מהי "זכות ההמלצה" לקבל מגרש בהרחבה, אך הוא סירב להתייחס לכך ודבק בעמדתו, כי ההורים לא נתנו לו דבר וכי הוא רוצה לקבל את הנחלה.
נעם ורועי, כל אחד הגיע בתורו ונתן לי את אותו הסבר - "תומר קיבל את המגרש בהרחבה יש לו בית ששוויו כיום 5 מיליון ₪, אני לא חושב שהוא צריך לקבל משהו נוסף מההורים, הוא קיבל מתנה ששווה מיליונים, לאף אחד מאיתנו אין בית בשווי כזה ולכן אני חושב שההורים גרמו לאפליה לא צודקת בין הילדים".
ניר שוחח איתי בטלפון מחו"ל ואמר שהוא מאוד מאוכזב מההורים שלא חשבו שהוא צריך לקבל את הבית השלישי וגם אם הוא לא מתכוון להתגורר בארץ זו לא סיבה לתת לאחיו רועי את הזכות לבנות את הבית. הסברתי לניר שרועי רוצה לבנות בית במושב וההורים מאוד ישמחו שהוא יגור לידם, אך ניר לא התרצה וחשב שהרצון של ההורים יוצר אפליה וגם פתרון של איזון כספי לא סיפק אותו.
חלפו מספר חודשים בהם ערכנו פגישות אינטנסיביות והקיץ חזר. ניר הגיע לחופשה השנתית וכעת יכולתי ליצור פגישה משפחתית אחרי פגישות ארוכות והרבה שעות עם הילדים וההורים, בהם הצלחנו לשבור את מעטה הקרח שכל אחד בנה סביב הלב, במטרה לחבר שוב את המשפחה.
המועד של הפגישה המשפחתית הגיע. ההורים הביעו בפני את ההתרגשות העצומה שהם חשים אחרי שנה קשה מאוד ללא שינה עם הרבה כדורי הרגעה וחוסר וודאות בנוגע לשאלה, מה טומן בחובו העתיד של המשפחה?
המפגש של ההורים עם ארבעת הילדים היה דרמטי ומרגש. האווירה שליוותה את הפגישה בתחילתה הזכירה לי דיונים מכריעים בבית המשפט כאשר השופט צריך לתת את החלטתו אחרי שכל צד טען את טענותיו. השקט שמשתרר באולם באותם רגעים מאוד דומה לשקט שחווינו בחדר הישיבות כאשר ההורים והילדים יושבים סביב השולחן ומביטים לכל עבר, בחשש לא לפגוש את העיניים אחד של השני. לאה וירון שעברו שנה קשה מנשוא, ספונים כעת בכיסאות, נראים כמו עלים שמחוברים בחוט השערה לענף כשמשב רוח קלילה יכול להפיל אותם לאדמה. העיניים שלהם משדרות תקווה, אחרי שעות ארוכות של שיחות הם ידעו שקיים פתרון אבל חששו מהמפגש עם כל הילדים. ההורים רק רצו לראות את הילדים שמחים, קמים לעברם בחיבוק חם ואוהב וכעת זהו רגע האמת.
"פגשתי אתכם במהלך השנה בפגישות נפרדות במהלכן כל אחד סיפר לי על התחושות והרצונות שלו וכעת אנחנו בפגישה מאוחדת של המשפחה אחרי שחלפו חודשים בהם לא ישבתם ביחד. אני מודה לכם על ההסכמה שלכם לשבת ביחד ואני יודע שההורים מאוד מתרגשים מהמעמד הזה ואני בטוח שגם אתם". כך פתחתי את הפגישה הדרמטית אחרי שעות ארוכות בחברתו של כל אחד מהיושבים בחדר.
במהלך החודשים שחלפו, בפגישות שערכתי עם הילדים וההורים כבר גיבשתי את ההסדר המשפחתי. בחנתי את כל החלופות, ערכתי את החישובים, קיבלתי שומה ביחס לשווי של המגרשים המפוצלים, הנחלה המפוצלת ושווי זכות ההמלצה ובמהלך הפגישות הצגתי לכל אחד את הצד של ההסדר שאני רוצה שהוא יכיר בכדי לקבל את ההסכמה שלו לחלוקה. המטרה היתה להראות לכל אחד מהם שהחלוקה שווה, שההורים לא מקפחים אף אחד מהם וכאשר עלו הסתייגויות שהמקור שלהן היה רגשי נדרשתי לטפל בצד הרגשי.
הנושא של "זכות ההמלצה" היווה משוכה מאוד קשה למעבר. תומר לא הבין למה צריך לקזז מחלקו את "זכות ההמלצה" ולקח לי שעות רבות בכדי להראות לו ב"מספרים", את השווי של הזכות ואת היתרון הכלכלי שהיא יצרה עבורו כי הוא קיבל אותה ולא אח אחר. הראיתי לתומר שהשווי של ביתו בהרחבה שווה לנחלה מלאה נטו ואם מפצלים מהנחלה שני מגרשים השווי של הנחלה המפוצלת נטו הוא הרבה יותר נמוך משווי בית בהרחבה. תומר נדהם לראות את המספרים וזה סייע לי מאוד בדרך לפתרון של ה"פרוייקט המשפחתי".
שוחחתי עם נעם, רועי וניר על "זכות ההמלצה" והם כמובן דרשו שאני אקזז מחלקו של תומר את השווי של הבית או המגרש. גם איתם הייתי צריך לעשות עבודה מאוד מאומצת בכדי להסביר שתומר קיבל "זכות המלצה" ולא מגרש או בית. הדרך לשכנע אותם לגבי השווי שיש לקזז ביחס לחלק של תומר עברה עליות ומורדות. בכדי לעבור את המשוכה הזו הייתי צריך להבין שאת המספרים הם קלטו, אך כעת נדרשתי להשקיע שעות בהתמודדות עם רגשות של "קנאה" באח הבכור.
כל אחד מהם הביע בפני תחושות של קיפוח שההורים לא דמיינו שהן קיימות, תחושות שהחלו מאז שכל אחד מהם זוכר זיכרון ילדות ראשון. תומר תמיד היה "הבכור המוצלח" שקצר את כל התהילה והמגרש בהרחבה היה רק הסיבה ליצור את הכאוס המשפחתי שהזרעים שלו נזרעו אי שם בגיל חמש לערך. היה נראה כאילו שהאחים שוחחו ביניהם על הנושא, כי הגרסאות היו מאוד דומות, אבל אני לא שאלתי והם לא שיתפו ובכל מקרה לא היתה משמעות לכך, כי הבנתי שאני צריך להתמודד עם רגשות של קנאה שהם הרבה יותר חזקים מאשר הצורך לשכנע את שלושתם שלא יהיה קיפוח בחלוקה הסופית. אחרי שעות ארוכות וקילוף של "הבצל" שכבה אחרי שכבה, עברנו מהילדות דרך גיל ההתבגרות, שוחחנו על תחרויות גלישה ועל אהבות ראשונות, אכזבות והצלחות ורק כך יכולתי להבין עד כמה הדמות של האח הבכור היתה משמעותית עבור שלשת הילדים. זיהיתי את החיבור שההורים יצרו בין הילדים במהלך השנים ואת הקשר שנבנה ביניהם, היה צריך להזכיר להם את הרגעים השמחים שנעלמו בגלל המסך שירד על הנפש בשיחה המשפחתית שהיתה רק ניצוץ שהצית אש שהיתה שם בפנים ורק פרצה החוצה. רגע אחרי רגע סדקים נפרצו ולבסוף הצלחנו ביחד לשבור את החומות ולהעלות חיוכים ולהיזכר במשפחה האוהבת והחמה בה גדלה "חבורת הגולשים".
את המפגש המשפחתי קבעתי אחרי שכל אחד מהאחים הביע את הסכמתו לחלוקה כפי שהצגתי בפניו, כאשר אף אחד מהם לא ידע מה אני מציג לשני. כמובן שהכל נעשה לאחר שההורים הביעו את רצונם לאופן החלוקה כאשר הם כל הזמן חזרו ואמרו "אנחנו רוצים שהכל יהיה שווה בשווה ושהם יהיו מרוצים". להוציא ילדים מרוצים יש אומרים שזו משימה בלתי אפשרית ובייחוד אחרי משבר משפחתי כמו במקרה שלנו, אבל לאחר מפגשים ארוכים עם המשפחה ידעתי שההורים יצאו שמחים מהמפגש המשפחתי רב העצמה שנכון להם.
הצגתי מול כל הנוכחים את הפתרון שהתגבש במפגשים עם ההורים ועם הילדים. הפגישה הזכירה לי ישיבת דירקטוריון שדן בעתיד החברה, אבל זה היה רק השלב הראשון שאותו היינו חייבים לעבור. הראיתי לכולם מה שכל אחד כבר ראה בנפרד, אך כעת כולם צפו בפאזל שמתחבר מול עיניהם, מלווה בנוסחאות ומספרים ערוך במצגת, כאשר בסופה כל אחד הבין היטב, כי הוא מקבל חלק שווה בכל העיזבון.
המצגת הסתיימה אבל כאן זה לא נגמר. הכנתי הפתעה להורים. במהלך הפגישות עבדנו שעות על ניפוץ החומה שנבנתה סביב הלב של הילדים, בלי סיבה אמיתית נראית לעין. אלו היו רגשות חבויים של ילדים מבית טוב שקיבלו "הרבה מידי מהר מידי". בפגישות הבנתי היטב שלצד זרעים של קנאה היו שם שורשים עמוקים של אהבה וחיבור בין ההורים לילדים. במהלך הפגישות עם ההורים קיבלתי הרבה מידע על הילדים ועשיתי בו שימוש במפגשים האישיים. אחרי שעות רבות בהן שהיתי עם הילדים ולאחר נהרות של דמעות שזלגו וחומות שנשברו, תיאמתי עם הילדים את ההפתעה.
המפגש עם ההורים עמד רגע לפני סיום, ראיתי את העיניים של ירון ולאה מופנות לרצפה. לפני רגע הצגתי מצגת מפורטת של הנכסים, ההורים "התפשטו" לגמרי בפני הילדים והעניקו להם כל מה שהם צברו במשך שישים שנים של עמל כפיים. ראיתי שהילדים מתרגשים וההורים כבר היו מותשים, לא עניינה אותם החלוקה של הרכוש, הם רצו חיבוק מהילדים. עוד רגע חשבתי לעצמי, הם לא יודעים מה עומד לקרות ורק התפללתי שהם יחזיקו מעמד.
ירון ולאה ישבו בצד של השולחן מול הדלת של חדר הישיבות. הדלת נפתחה לאיטה, ירון ולאה הביטו בדלת הנפתחת ולפתע ניצוץ הבריק בעיניהם, הנכדים שלהם נכנסו אחד אחרי השני לחדר ועמדו מסביב. חיוכים התפשטו על פניהם של הילדים וההורים, הנכדים רצו לעבר סבא וסבתא וחיבקו אותם בחזקה, ומשם נפרצו נהרות של דמעות ובכי שלא נגמר במשך דקות ארוכות. הילדים קמו וחיבקו את ההורים, ירון ולאה לא ידעו את נפשם מרוב אושר, קריאות של שמחה ואנחות רווחה התפשטו בחדר, כולם פרקו מתחים של חודשים ארוכים ואני הבטתי בכולם מהצד ורק אמרתי תודה! תודה שהמשפחה חזרה להיות מאוחדת ואוהבת! תודה על ההזדמנות לקחת חלק קטן בחיבור נפלא!
