3 עובדים תאילנדים שעבדו פרקי זמן שונים אצל חקלאי עתרו לבית הדין לעבודה להשלמת זכויות שלטענתם לא קיבלו.
פסק הדין מאפשר למידה, ניתוח והפקת לקחים לגבי אופן ההתנהלות הנדרש בהקשר להעסקת עובדים בחקלאות בדגש על עובדים זרים.
טענות העובדים:
- קיבלו שכר יומי הנופל משכר המינימום.
- עבדו 100 שעות נוספות בממוצע מידי חודש וקיבלו בגין אלו שכר הנופל מהמגיע על פי החוק.
- לא קיבלו זכויות המגיעות מכֹח צווי הרחבה כולל בחקלאות, ביניהם: דמי הבראה, דמי כלכלה, הפרשה לפנסיה, פיצויי פיטורים, פידיון חופשה, דמי חגים, תוספת ותק, מענק שנתי, ביגוד ושי לחג.
גירסת המעסיק:
- התובעים קיבלו ערב עזיבתם כתשלום גלובלי סכום של כ-75,000 ₪ שמכסה את המגיע להם ואף מעבר לכך.
- לעובדים ניתנו הטבות כגון כלכלה, מגורים וכד' בערך העולה על המתחייב מהתקנות.
- התובעים לא פוטרו אלא התפטרו ועל כן אין הם זכאים לפיצויי פיטורים וכן יש לחייבם בשכר חודש עבודה אחד משום שלא נתנו הודעה מוקדמת טרם עזיבתם.
דיון והכרעה.
פסק הדין מתייחס לכל אחד מהעובדים בהתאם לנסיבותיו האישיות ולרכיבי תביעתו. יצוין כי 2 מהעובדים נטשו את המעסיק חודש לפני שפגה אשרתם. העובד השלישי עבד תקופה ממושכת ככל הנראה בחריגה משמעותית מהתקופה המותרת ע"פ אשרת העבודה.
תשלום שכר מינימום:
לטענת הנתבע כי במועד עריכת גמר החשבון העביר לתובעים סכום של כ- 75,000 ₪ לחלוקה ביניהם קבע בית הדין כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שילם לתובעים את המגיע להם. הנתבע לא הציג כל מסמך התומך בגרסתו ולא הצליח להוכיח למי מכלל עובדיו ועבור מה שולם הסכום ששולם.
בתביעה להשלמת שכר מינימום (הרכיב המשמעותי ביותר בתביעה) קבע בית הדין כי הנטל להוכיח כי זה אכן שולם מוטל על הנתבע. בית הדין קבע כי הנתבע לא הציג תלושי שכר של התובעים, לא הציג דוחות נוכחות, לא המציא כל אסמכתא מרשויות המס ומהמוסד לביטוח לאומי ועל כן כל אלה פועלים לחובתו.
בית הדין סיכם בעניין זה: "על הנתבע היה מוטל הנטל להוכיח את היקף עבודתם של התובעים ותשלום מלוא שכר המינימום שהגיע לתובעים, אולם הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו".
גמול שעות נוספות:
גם כאן קבע בית הדין כי הנטל הוא על המעסיק, זה מחוייב היה בניהול דוח נוכחות כנדרש ע"פ חוק הגנת השכר, משלא עשה כן וגם לא סתר את טענות התובעים בדרך אחרת חייב את הנתבע בתשלום בעד 60 שעות נוספות בחודש. זו מסגרת השעות שלגביהם הנטל הוא על המעסיק. (על תביעה לשעות נוספות מעבר ל-60 שעות נוספות בחודש מוטל נטל ההוכחה על העובד - התובע).
פיצויי פיטורים:
2 מהתובעים נטשו את העבודה חודש לפני שפגה אשרתם. לגבי 2 אלה דחה בית הדין את תביעתם לפיצויי פיטורים. התובע השלישי עבד בישראל כמעט 8 שנים ולגביו אין ספק כי פגה אשרתו בעת סיום עבודתו אצל הנתבע ועל כן נתקבלה תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים.
בסוגריים יוער כי במקרים אחרים בהם הסתיימה העבודה סמוך למועד תום האשרה חוייבו המעסיקים בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים.
פנסיה:
גם ברכיב זה חויב הנתבע בתשלום בשיעור 6% מסך השכר הבסיסי ששולם לכל תובע.
ביה"ד נתלה בהלכה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה שם נפסק: "המציאות שבה לא ניתן להסדיר את זכויותיו של העובד הזר בקרן פנסיה, זכאי העובד הזר לפיצוי בגובה הפרשות המעסיק לקרן פנסיה".
דמי הבראה:
כמו ברכיבי התביעה הקודמים משלא הוכח כי אלו שולמו חויב הנתבע בתשלומם.
כלכלה:
לא היה ספק כי הצדדים כפופים להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בחקלאות. על פי הצו זכאים היו התובעים לדמי כלכלה ומשלא הוצגו תלושי שכר בהם מצוין תשלום, חויב הנתבע בתשלום 4 ₪ לכל יום עבודה.
(יוער, אפשרית נתינת כלכלה בעין חלף תשלום כספי).
מענק שנתי:
על פי צו ההרחבה בחקלאות זכאים העובדים בחקלאות למענק שנתי. משהנתבע לא הציג תלושי שכר או כל ראיה אחרת לפיה שולם לתובעים מענק שנתי נפסק כי עליו לשלמו. פסה"ד, ע"פ כתב התביעה, חייב את הנתבע לשלם מחצית משכורת חודשית לכל שנת עבודה.
(יוער, בעובד יומי הסכום הקבוע לתשלום ע"פ צו ההרחבה בחקלאות עומד על 4 ₪ ליום עבודה).
פדיון חופש:
בית הדין קבע שמשלא הוכח כי הנתבע שילם לתובעים עבור חופשה, לא הציג תלושי שכר או יומן חופשה, חויב בפדיון חופשה בגין 3 שנות העבודה האחרונות והשנה השוטפת.
טענות קיזוז:
הנתבע טען כי בנטישתם גרם כל אחד מהתובעים נזק בסך 20,000 ₪, כמו כן טען הנתבע קיזוז דמי הודעה מוקדמת בסכום משכורת חודשית אחת לכל תובע.
לגבי טענת הנזקים קבע בית הדין כי בהיעדר הוכחה לנזקים נדחית טענת הקיזוז.
באשר לקיזוז ההודעה המוקדמת קבע בית הדין כי לגבי 2 העובדים שנטשו בטרם פגה אשרתם יקוזז סכום של משכורת חודשית. וזאת בשונה מהתובע השלישי אשר לגביו כאמור לא היה ספק כי הסתיימה התקופה המותרת לעבודתו ועל כן נדחתה התביעה לקיזוז הודעה מוקדמת.
סוף דבר
תביעה שהחלה בתלונה של עובדים בשגרירות תאילנד בארץ הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע הסתיימה בפסיקת סכות ניכר לחובת המעסיק כפי שצויין בכותרת המאמר.
