ביהמ"ש מסתמך על הלכת שריד וקובע כי עצם ההצטרפות לאגודה מהווה הסכמה מכללא לתשלום מיסי האגודה גם במקרה של פרישה ממנה

תביעה שהגיש היישוב לבון המאוגד באגודה שיתופית כנגד חברים לשעבר באגודה הממשיכים להתגורר בשטחה, במסגרתה ביקש מביהמ"ש לחייב את החברים להמשיך ולשלם את מיסי אגודה גם לאחר פרישתם ממנה.

הרקע

עסקינן ביישוב לבון המאוגד כאגודה שיתופית. מספר שנים בטרם הגשת התביעה דנן, פרשו הנתבעים, מן החברות באגודה, ומאז הפסיקו לשלם את מיסי האגודה והמשיכו להתגורר בשטחה. בהתאם, הגישה האגודה תביעה לביהמ"ש בה ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום מיסי האגודה ממועד פרישתם.

לטענתה, האגודה מספקת שירותים קהילתיים שונים לתושבים כגון שירותי גינון, מזכירות, פעילויות, החזקת מבנים ציבוריים ועוד, אשר מהם נהנים גם הנתבעים, ועל כן חרף פרישתם מן האגודה נדרשים הם לשלם בגין שירותים אלו. האגודה הדגישה כי חרף "זהות הוועדים" הקיימת בין הועד המקומי לבין ועד האגודה, חשבונות הועד והאגודה מתנהלים כחשבונות נפרדים לחלוטין, כאשר מיסי האגודה משמשים אך לטובת שירותים קהילתיים הניתנים בנוסף לשירותים המוניציפאליים המסופקים ע"י הרשות המקומית.

עוד טענה האגודה, כי בהתאם לפסיקה שנקבעה בהלכת עפגין וכן מאוחר יותר בהלכת שריד, קיימת לה הזכות לגבות תשלומים עבור שירותים אלו גם מחברים אשר פרשו מן האגודה וממשיכים להתגורר בשטחה ולצרוך את אותם שירותים. האגודה הוסיפה לטעון, כי מכיוון ומדובר ביישוב בעל אופי קהילתי המתחזק רמת חיים מסוימת, הרי שהסכמתו של חבר להצטרף לאגודה ולהתגורר בשטחה מהווה למעשה הסכמה מכללא לתשלום מיסי האגודה הנגבים על מנת לשמר את רמת החיים של התושבים.

בנוסף ציינה האגודה, כי השירותים הקהילתיים השונים המסופקים על ידה, מהווים שירותים שלא ניתן להפסיק לספקם לתושבים מסוימים, והינם למעשה בבחינת טובין ציבוריים. כך, בסירובם של הנתבעים לשלם את מיסי האגודה, הם מהווים "טרמפיסטים" הרוכבים על גבם של חברי האגודה המשלמים ונהנים מהשירותים על חשבונם. עוד הוסיפה כי הדבר מהווה התעשרות שלא כדין בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

מנגד טענו הנתבעים, כי התשלומים אותם גובה האגודה מן התושבים מהווים למעשה "מס", כאשר בהתאם לחוק יסוד משק המדינה, למדינה באישור הכנסת נתונה סמכות בלעדית לגבות מיסים. על כן, משאין חיקוק המתיר לאגודה שיתופית לגבות מיסים לא ניתן לחייב את החברים הפורשים לשלם את מסי האגודה. כמו כן טענו, כי הענקת השירותים לחברים וחיוב כלל התושבים מהווה הסגת גבול לסמכותה של הרשות המקומית, אשר רשאית באופן בלעדי לגבות תשלומי ארנונה ולספק שירותים מוניציפאליים לתושביה.

יתר על כן, טענו הנתבעים כי הלכת שריד (ע"א 2853/16) הקובעת כי ניתן לחייב חברים שפרשו מן האגודה להמשיך ולשלם עבור השירותים הקהילתיים אינה חלה בעניינם, כיוון שבעניין שריד חתמו חברי האגודה הפורשים על חוזה בטרם ההצטרפות לאגודה בו התחייבו לשלם את מיסי האגודה בעבור השירותים שהם מקבלים, ללא קשר לחברותם בה, כאשר במקרה דנן לא חתמו הנתבעים על חוזים דומים.

דיון והכרעה

בפתח דבריו הבהיר ביהמ"ש, כי אין לקבל את טענת הנתבעים שדין התביעה להידחות משום שלא קיימת סמכות לאגודה לגבות כספים. זאת לאור העובדה כי נושא זה נדון כבר בביהמ"ש העליון במסגרת הלכת שריד, תוך שנקבע שם באופן ברור כי לאגודה קיימת סמכות לגבות כספים עבור שירותים קהילתיים נוספים שאינם מסופקים ע"י הרשות המקומית.

לאחר שפסק בשאלת סמכות האגודה לגבות את התשלומים, ניגש ביהמ"ש לבחון האם הצטרפות ליישוב קהילתי ולאגודה השיתופית מהווה הסכמה מכללא לתשלום דמי האגודה גם במקרה של פרישה מהאגודה.

הנחת היסוד של ביהמ"ש היא שתושב המגיע להתגורר ביישוב קהילתי כדוגמת לבון עושה זאת תוך רצון חופשי ולאחר שהבין את מחויבותו ליישוב. מעבר לכך, ביישובים כאלו עוברים המועמדים המבקשים להתקבל כתושבים הליכי קבלה בהם מעדכנים אותם בדבר רמת החיים ביישוב והמחויבויות הנובעת מקבלה לחברות באגודה השיתופית, לרבות תשלום מיסי האגודה.

לעניין זה מציין ביהמ"ש את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין ולנסי נ' הררית (ה"פ 12568-03-12), בו נקבע כי תושב המתגורר ביישוב אינו יכול לטעון מחד גיסא כי הוא מעוניין ליהנות מאופי היישוב ויתרונותיו ומאידך גיסא אינו חייב להשתתף בעלויות הכרוכות בשימור רמת החיים והשירותים שהוא מקבל.

בימה"ש קובע עפ"י הראיות ועדויות הנתבעים כי במקרה דנן ניתן לראות שהנתבעים הבינו את החובות הכספיות המוטלות עליהם מעצם קבלתם ליישוב ולאגודה, ולפיכך ניתן לראות את הסכמתם להתגורר בשטח היישוב כהסכמה מכללא לשאת בעלויות נוספות בגין השירותים הקהילתיים שמספקת האגודה.

בכך למעשה הרחיב ביהמ"ש את הלכת שריד, וקבע כי גם במקרה בו לא חתמו החברים על חוזים המסדירים את נושא התשלומים במקרה של פרישה מן האגודה, יראו בהם כמי שהסכימו מכללא לשאת באותם תשלומים.

סיכום

לאור האמור, קיבל ביהמ"ש את תביעת האגודה וקבעה כי הנתבעים מחויבים לשאת במיסי האגודה, גם לאחר פרישתם ממנה. כל נתבע חויב לשלם את חובו לאגודה בגין המיסים שלא שולמו על ידו ממועד הפרישה.

ת א (שלום) (קריות) 40851-12-15 – לבון כפר שיתופי בע"מ נ' פרקש קרול אלמר, פס״ד מיום 23/06/19

איתן מימוני, עו״ד

"איתן מימוני ושות' - משרד עורכי דין" -  עוסק במגוון תחומים במשפטי המנהלי והאזרחי.

דואר אלקטרוני: office@mai-law.co.il

האיחוד החקלאי

דרך מנחם בגין 74 , תל אביב
תל אביב, 67215
טל: 03-5620621, פקס: 03-5622353
ליצירת קשר בדוא״ל

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

זוהר טבנקין 0587824237